"עם עיניים מורמות מעלה והלאה אל עבר האופק,
התיק מאורגן על גבי,
אני מסדרת את בגדיי, מנקה את נעליי,
לובשת חיוך על פניי ומתחילה לצעוד....
לצעוד אל עבר האופק הממתין לי בסבלנות אין סוף"
לצעוד אל עבר האופק הממתין לי בסבלנות אין סוף"
זהו ציטוט מהרשומה האחרונה שכתבתי בשם "תחנת ביניים". כעת אני מוכנה לצאת להמשך הדרך... אך בטרם צאתי אל עבר האופק היה עליי לתת מנוחה לנפשי ולגופי.
המנוחה לא הייתה קלה לי – מחשבותיי התעופפו לאלפי כיוונים והיה קשה לי להתמקד בנושא מסויים. חיפשתי את השקט ואט אט אילצתי את עצמי להניח בצד את המחשבות. ישנן פעמים שהצלחתי בכך וישנן פעמים שהצלחתי יותר.
אחת המחשבות שעלתה בי תופסת מקומה ברשומה הנוכחית – הדרך שעברתי, הדרך שהחלה היום לפני שנה.
היום לפני שנה הוא מסוג הימים שאינני שוכחת, משום שהוא מסמל עבורי החלטה אמיצה שלי בשבילי בלבד.
היום לפני שנה עמדו רגליי בנקודת ההתחלה של הדרך בה אני צועדת כיום במטרה להרוות את צימאוני האינטלקטואלי ולהעשיר את ידיעותיי בתחום בו חשקה נפשי – מחשבים ותקשוב.
היום, לאחר שנה, אני יכולה להעיד על עצמי כי עברתי תהליכים קוגניטיביים שונים, אם בתחום הלימודי, אם בתחום המקצועי ואם בתחום האישי המוּנְחִים תמיד בעזרת מפת ההליכה אשר אני שמה לנגד עיניי, כך שאדע תמיד מהיכן באתי ולאן ברצוני להגיע.
היום, לאחר שנה, אני אמנם מרגישה כי ארגז הכלים שלי צוייד כהלכה, אך יחד עם זאת – עדיין חסרים לי כלים נוספים. מרגישה כי הכלים החסרים הללו הם אלה שיסייעו להסדר נשימתי והם אלה שידחפו אותי הלאה, קדימה, אל עבר האופק.
היום, בדומה ל-לפני שנה, לוקחת נשימה עמוקה, שואפת את האוויר הצלול וצועדת במקטע ההליכה האחרון את הצעד הראשון ...
לימורי מאד התרגשתי לקרא את דברייך היפים ומעוררי ההשראה.מזדהה עם כל מילה שלך,וחשה את אותה אמביוולנטיות.את בדרך הנכונה.צעדי בה באומץ המאפיין אותך,ואל תשכחי את החיוך המקסים שלך המלווה כל צעד בדרכך האופטימית.אוהבת רונית
השבמחקרוניתי היקרה,
השבמחקאני קוראת את תגובתך וצמרמורת עוברת בי.
תודה רבה על המילים הטובות ומודה על הזכות שנפלה בחלקי להכירך.
אוהבת ומוקירה,
לימור