במסגרת הקורס "סוגיות במדיניות החינוך" בהנחייתו של פרופסור עמי וולנסקי, נתבקשנו לקרוא את מאמרה של סוזן סמל – The city and country school: A progressive paradigm וברצוני להתייחס לאנקדוטה אחת מבין הרבות המופיעות במאמרה.
מאמרה של סוזן סמל עוסק בהוויתו של בית ספר בניו-יורק אשר נוסד על-ידי קרולין פרט בשנת 1914. הגישה הפדגוגית אשר הנחתה את פרט לאורך כל דרך עבודתה היא כי הילד במרכז ותפקידו של בית הספר הוא בפיתוח תלמיד חושב ויצירתי והכשרתו לתפקד כאזרח טוב יותר בחברה.
(ואולי, לא בכדי קיימים למושג הלועזי Pupil שני פירושים: תלמיד ואישון העין – אשר בהקבלה שניהם נמצאים במרכז).
בית הספר צריך להתאים את דרך עבודתו אל כל ילד וילדה ובכך לאפשר ללומדים ללמוד ולהתנסות בלקיחת חלק פעיל בתהליך למידתם וזאת בהתאם לגילם ולהתפתחותם הקוגניטיבית. פרט האמינה כי הילד לומד תוך כדי משחק המוביל כל הזמן להבניית ידע חדש ולמידה חדשה, מתוך אמונה כי הילד המבנה את ידיעותיו בעל יכולת להעביר ידע חדש זה מתחום דעת אחד למשנהו.
תפקיד המורה במקרה זה הוא לשמש כמתווך ולהתאים בין הסביבה הלימודית לבין תכנית הלימודים. הווה אומר – סביבת הלימודית של התלמיד הנמצאת בהלימה לתכנית הלימודים מזמנת לתלמיד התנסויות משחק רבות המפתחות לומד סקרן ועצמאי ומעודדות את הלומד לחקור את עולמו, באופן אישי או קבוצתי, מתוך עניין ולא מתוך כפייה לימודית. פרט האמינה כי גישה זו מובילה לפתוח לומד עצמאי.
אין זו פעם ראשונה להופעתה של תפיסה שכזו, כפי שאמר יוג'י ברה - " זה כמו דה-ז'ה-וו בכל פעם מחדש ! " ואכן, תפיסתה של פרט עוד משנת 1914 יש לה הרבה מן הדמיון עם התפיסה החינוכית בעידן המאה 21. על פי התפיסה האחרונה, משרד החינוך מציב את התלמיד במרכז ושואף להכשירו כאזרח טוב ויעיל. תכניות הלימודים מתחילות ללבוש פנים חדשים בכך שהשיעורים הפדגוגיים המסורתיים מוסבים לשיעורים פדגוגיים משולבי טכנולוגיה. תפקיד המורה המשמש כצינור המעביר ידע מפנה מקומו לתלמיד סקרן וחוקר. הסביבה הלימודית של התלמיד משתנה מעפרון ומחק לעכבר ומסך מחשב. תפיסותיהם של ממשיכיה של פרט דומות אף הן לתפיסה החינוכית של המאה ה-21.
אני מוצאת עצמי מסכימה עם תפיסתה הפדגוגית של פרט ועם תפיסתה החינוכית של משרד החינוך. פעמים רבות תיווכתי בין התוכן הנלמד ללומדים. תלמידיי הבנו את ידיעותיהם באופן עצמאי ובלמידה שיתופית וכמובן שהתוצר הלימודי היה איכותי ומיטבי. תחושת ההצלחה צמחה בקרב כולם, החל מהתלמיד החלש ועד התלמיד המצטיין, בקרב ההורים ובקירבי.
אך עם חלוף השנים, מתחיל להיוולד הבדל מהותי, מבחינתי, בין שתי התפיסות הללו למבחן המציאות.
בעבודתי כמחנכת כתה אני חשה כי עולם הרגש של הילד תופס נתח מאד מרכזי במהלך יום הלימודים. כתתי השנה מונה 35 תלמידים, המינוח המדויק יותר הוא – 35 ילדים בעלי עולמות השונים אלה מאלה במטענם הרגשי, ביכולתם הקוגניטיבית ובבשלותם הפיזית-רגשית-חברתית.
35 ילדים שלכל אחד ואחת מהם יש את הייחודיות המאפיינת אותם. המענה הראשון שאני מרגישה כי עליי לתת לילד הוא התייחסות אליו כאל ילד ואל בעיותיו הרגשיות עימן הוא מגיע לכיתה (מריבה עם האח, מריבה בין ההורים, רעב וטרדות שונות) ומונעות ממנו להיות פנוי ללמידה. לכן, מוטלת עליי החובה, לא כמורה אלא כאדם, ליצור בקרב הילדים הללו חוויות הצלחה רבות ככל הניתן ובכך לחזק בקירבם את תחושת מסוגלותם וביטחונם ביחס לעצמם וביחס לחברה.
הבעיה העיקרית עימה אני מתמודדת היא שעליי לפעול כך לא רק עם ילד אחד, אלא עם, כאמור, 35 ילדים, ובמסגרת הזמן הנתון והכלים העומדים לרשותי – המשימה הופכת לכמעט בלתי אפשרית, בפרט שיש לעמוד במקביל גם בדרישות משרד החינוך השואף למצויינות בחינוך.
אני רוצה להאמין כי כאשר יוקצבו משאבים גדולים יותר ורבים יותר למערכת החינוך, כתות תאכלסנה עד 30 תלמידים בכיתה וסביבות הלימודים תותאמנה לתכניות הלימודים, יוכל המורה לתת מענה, הן רגשי והן פדגוגי, לכלל תלמידי הכתה ולהעזר בכלים מקצועיים ופדגוגיים המובילים אותו אל עולם הילד ובאופן בלתי מודע, נכרתת מעין ברית סמויה בין שניהם – כי הנה – אני יכול ואני מסוגל ואני גם מצליח ! ומי יודע, אולי גם בצפונות נפשו של המורה, תתחלף הרגשת התסכול וחוסר האונים בהרגשה של הקלה וידיעה שהמטרה בדרך להשגתה.
ביבליוגרפיה
ביבליוגרפיה
Semel, S. F. (1999). The city and country school: A progressive paradigm. In: S. F.,Semel & A. R., Sandovnik (Eds.), Schools of tomorrow, schools of today – What happened to progressive education (pp.127-137). New York: Peter Lang.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה