שוב ושוב ושוב ...

"הכל כבר נאמר בעבר,

אבל כיוון שאיש אינו מקשיב,

אנחנו נאלצים לשוב תדיר על עקבותינו

ולהתחיל הכל מהתחלה "

 – אנדרה ז'יד -

השבוע קראתי את מאמרו של לארי קיובן – "שוב ושוב חוזרת הרפורמה" ובאופן קבוע נשאלה השאלה מדוע קשה לשנות את בית הספר ומדוע מתקיימות שוב ושוב אותן רפורמות חינוכיות שמטרתן להשיג את מטרת השינוי.

בחרתי להתמקד בחלק אחד מתוך המאמר.

המאמר פותח בהצגת שתי תפיסות חינוכיות המנוגדות זו לזו. תפיסה אחת – זו המציבה את המורה במרכז – דרכי ההוראה הן פרונטליות ותפקיד המורה הוא ליצוק לתלמיד את כל התכנים הנלמדים. בעוד שבתפיסה שנייה – התלמיד במרכז וכך מתאפשר לו לחקור את הידע בעצמו ולגלות אותו לבד, התכנים שאותם חוקר הלומד הם תכנים אותם הלומד מעבד ומבנה את הידע הנדרש.

לפני כמאה וחמישים שנה קם דור מתקנים – Progressive Education- אנשי הדור ניסו להביא אל קיצן את שיטות ההוראה הממקדות את המורה במרכז, הם שאפו למעורבות רבה יותר של התלמידים, להביא את הלומדים ללמידה פעילה, לחיבור העולמו הפנימי המוכר והידוע של הלומד עם העולם הגדול והרחב שמחוץ לכתלי בית הספר.

תוך כדי קריאתי, ניערתי מעט אבק מעל תאי זכרוני. תאים המאכסנים את תקופת היותי סטודנטית בסמינר למורים. שנת 1996, הייתה זו שנתי הראשונה ללימודי ההוראה ואני זוכרת היטב את המדריכה הפדגוגית מסבירה לנו בשיעורי הפדגוגיה כי תפקיד המורה הוא לשמש כצינור המעביר ידע לתלמיד ומכאן דרכי ההוראה בכיתה הן פרונטליות. משפט זה נחקק בי וקיבל משנה תוקף בעת עבודתי כמורה. ה"אני המאמין" שהוביל את בית הספר בו עבדתי התבסס על תפיסה זו.

מספר שנים לאחר מכן, חל שינוי בתפיסה ואת מקום המורה המשמש כצינור המעביר ידע תפס התלמיד. משחק התפקידים השתנה – המרכז מפנה מקומו לתלמיד ותפקיד המורה הופך להיות מצינור המעביר ידע לסיב (שאינו אופטי) ותפקידו לתווך בין התכנים הנלמדים ללומד.

כיום, שנת 2011, תכנית התקשוב הלאומית חרטה על דגלה את אותה התפיסה שהייתה נהוגה לפני 150 שנה ואותה הגישה והדגישה את חשיבות הלמידה השיתופית ואת מעורבותם הפעילה של התלמידים בהלך השיעורים וכל זאת בעזרת המחשבים והלוחות החכמים.

הציטוט של ז'יד המופיע בתחילת הרשומה הינו הוכחה לכך שכל עוד אף אחד אינו מקשיב ואינו לומד מטעויות, עלינו להתחיל כל פעם מחדש, אם בתפיסה כזו ואם בתפיסה אחרת, החל מהילד בגן, דרך התלמיד בבית הספר וכלה במשרד החינוך.

כאשת חינוך, יישמתי את שתי התפיסות: המורה במרכז והתלמיד במרכז. אני מאד מאמינה בתפיסה האחרונה המציבה את הלומד במרכז. בעבודתי כיום אני שמחה לגלות כי כאשר מושטת ללומד יד מכוונת, יד המסייעת לו – הוא שש ללמידה. כאשר הלומד חש תסכול או אכזבה על שאינו מצליח – תפקידי כמחנכת לכוונו ולעודדו להמשיך, גם אם נתקל בקשיים ובמהמורות. התוצאות לא מאחרות להגיע – החיוך על פני הלומד מבשר כי הוא קטף את ההצלחה.

אך לא תמיד ההצלחות הן קצרות טווח – לעיתים, ישנן מטרות ארוכות טווח ובכדי להשיגן, על הלומד לעבור תהליך לימודי שונה במקצת המשקף לו בתהליך את אישיותו – עד כמה מוכן הלומד להשקיע ולהתמיד גם כאשר הוא נתקל בקשיים ?

ושוב כאן – תפקידי כמחנכת הוא להנחות, לעודד ולהסביר כי לא מתייאשים כשנתקלים בקושי,  אנו מוכרחים להמשיך ללכת אל עבר המטרה, אחרת איך נוכל לתפקד בחיים מחוץ לבית הספר ?

לא אחת אני מדברת עם תלמידיי, ומוצאת עצמי ממוקמת באותה משבצת כשלהם – אף אני תלמידה, וגם אני נתקלת בקשיים רבים. עלינו לראות בכל קושי – אתגר, או כפי שד"ר גילה קורץ נוהגת לומר, אין בעיה – יש אתגר, ועלינו לדעת שיש להתמודד עם האתגר ולעבור אותו – ואין מספק יותר מתחושת הצלחה שכזו.

המציאות של היום אינה באה בכפיפה אחת עם דרישות משרד החינוך וקיימים קשיים לחבר בין השתיים.

החיים בבית הספר ומחוצה לו מזמנים לנו את הלימונים. אינני יודעת אילו לימונים תזמן לנו התפיסה החינוכית הבאה. אך בדבר אחד אני בטוחה - אנו, ילדים ומבוגרים, צריכים לדעת להכין מהם לימונדה טעימה.

ביביליוגרפיה :

קיובן, ל' (2010). שוב ושוב חוזרת הרפורמה. מתוך: ג' פישר ונ' מיכאלי (עורכים), שינוי ושיפור במערכות חינוך: אסופת מאמרים (עמ' 24-50). ירושלים: מכון ברנקו וייס.