... Time Flies

 " אתמול הוא רק הזיכרון של היום,

ומחר הוא החלום של היום "

 -  ג'ובראן חליל ג'ובראן- 

ביום חמישי האחרון, 5.1.12, בעודי מחישה פעמיי אל עבר מזכירות בית הספר, קולטות אוזניי מרחוק את קולה של המנהלת וקולות רבים אחרים ונוספים שאינם נשמעים כקולם של תלמידי בית הספר. ככל שהתקרבתי אל עבר יעדי, ראיתי את המנהלת עומדת עם קבוצה של תלמידי תיכון (אותם זיהיתי על פי חולצת התלבושת האחידה ועל פי גובהם העצום) אך לא זיהיתי אותם, לא ידעתי מיהם.

בעודי מנסה לנחש מיהם אותם התלמידים, אני רואה אצבעות מופנות לעברי ושומעת את שמי משתרבב בין שפתיהם: " הנה לימור  ! הנה לימור ! " ואני שואלת את עצמי: "מי אלה ?! "

המנהלת הסתובבה וחייכה, הסתכלתי עליה במבט השואל מי הם התלמידים הללו, ולפתע זיהיתי את אחד מהם.... תלמיד שלי ! בוגר שלי !

קול שמחה פרץ מפי ושתי ידיי הושטו קדימה על מנת לחבק את התלמיד, שמו אדיר וכשמו כן הוא. היה עליי להתרומם על קצות אצבעותיי על מנת לחבקו. אושר רב המהול בהתרגשות היה טמון בחיבוק זה.

לאחר החיבוק, הגעתי את המזכירות. את קירות המסדרון של של המזכירות מעטרות תמונות המחזור של בוגרי בית הספר משנים קודמות ... הייתה שם קבוצת תלמידים, תלמידים נוספים המשתייכים אל הקבוצה הגבוהה) והם התבוננו בתמונות המחזור  - בכל פעם שהם זיהו את עצמם – פרץ מפיהם צחוק של מבוכה על שום הפער בין איך הם נראים היום לבין כיצד נראו בעבר. כך שאני מאמינה שאילולא התמונות היו מוצגות בבית הספר ומקומן היה, לצורך הדוגמא, ברשת חברתית כלשהי – התגובות היו יותר משעשעות.

בעת כתיבת שורות אלה ובמחשבה לאחור, מעבר לצד המרגש והמשעשע, עברה בי תחושה לא מוכרת, תחושה האומרת, צועקת בשקט – "לימור, הזמן טס ! "

כמה שזה נכון.

אותם תלמידים הם כרגע בכיתה ט'... הייתי המחנכת של אדיר בכיתה ג-ד, כך שלפי חישוביי עברו חלפו להן ביעף חמש שנים ...  שנים בהן שוב הייתי מחנכת כתה ג-ד, ופעם אחת אף יצאתי לשבתון. חמש שנים שמתוכן בשלוש השנים הראשונות חשבתי לעצמי לאן אני הולכת, ואת התשובה לכך קיבלתי בשנה הרביעית – נרשמתי ללימודי תואר שני במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה.

עם כל השינויים המהירים הקיימים בחברה שלנו בפרט ובעולם בכלל, עם כל התקדמות הטכנולוגיה ועידן המאה ה-21, ישנם דברים שהם מעבר ליכולתו של האדם – אחד מהם הוא היכולת לעצור את הזמן, או להאט אותו ואולי אפילו לזרז אותו.

ישנו משפט מוכר מאד על פיו "הזמן טס – כשנהנים" ואני שואלת את עצמי עד כמה אני נהנית בתקופה זו בה אני שרויה בלחץ אינסופי – עבודתי כאשת חינוך, לימודיי כסטודנטית, חברותיי וחבריי שבקושי אני מתראה עימם ומעל הכל – משפחתי ?

את מעגל המשפחה ומעגל החברים פגשתי פעמים מעטות שאותן ניתן לספור, בקושי,  על כפות שתי ידיי, כך שברגעים אלה וברגעים המתוארים ברשומה זו ואחרות מתקיימת ההנאה.

וכעת אני שוב מזכירה לעצמי כי הזמן טס ויש דברים נוספים, חשובים יותר, חשובים פחות, מהנים יותר, מהנים פחות, שעליי להספיק ויודעת שחייבת אני להספיק גם אותם – ואין הם משנים את העובדה כי עדיין הזמן טס ורוצה אני להשיג את המחר, שהוא החלום של היום.