כולכם שחקו נא איתי ...

בקורס "משחקים לימודיים" בהנחייתה של פרופסור מיקי רונן נחשפנו לעולם המשחקים. עולם עשיר של משחקים הממויינים לסוגים שונים ובעלי מטרות שונות. עולם המשחקים כה עצום, שאין פלא שאני הולכת בו לאיבוד, יחד עם ילדים ומבוגרים כאחד.

משחק .... מילה כה פשוטה אליה נחשפנו עוד מהיותנו בני יום.

אך מהו משחק באמת ?

משחק, על-פי וולפגנג קרמר (2000), הוא כל פעילות אשר מבוצעת רק לצורך הנאה וללא מטרה מודעת. מכאן, כל פעילות הגורמת להנאה היא משחק. לדוגמא – ריקוד, מוזיקה, בובות ועוד.

קווין מארוני (2001) מגדיר משחק כתבנית משחק עם מטרות ומבנה. כאשר שלושת המרכיבים העיקריים והחשובים המסייעים לנו  להבנת משחק הם: מבנה, משחקה ומטרה.

ההגדרות שונות זו מזו במהותן, אך הן בעלות מרכיב משותף והוא מטרה. בין אם המטרה מודעת ובין אם לאו, לכל משחק יש מטרה – אחרת, כך אני מאמינה, לא היינו משחקים.

כמה פעמים שאלנו את עצמנו אם במהלך המשחק או בסיומו מה באמת מושך אותנו במשחק ?
מה באמת גורם לנו לשחק שעות רבות ובסופו לצאת ממנו עם תחושת הקלה ? האם תמיד זה כך ?

אחת התשובות לכך היא זרימה, או בשמה היווני – אקסטזה. כלומר – לעמוד לצידו של דבר מה. זוהי חוויה אינטנסיבית שבה האדם מרגיש כאילו הוא לא קיים כלל. כאשר האדם נצא במצב של אקסטזה הוא נמצא למעשה בתהליך של יצירת דבר חדש ולא נותר בו עודף קשב על מנת לנטר את גופו או בעיותיו בבית, והוא אינו חש רעב או עייפות. האדם נכנס למציאות חלופית, מציאות חדשה.

מיכייצ'יקסנטמכיי הוא האדם העומד מאחורי תיאוריית הזרימה. הוא החל לחקור את הנושא לאחר שבילדותו נחשף לזוועות מלחמת העולם השנייה והבין עד כמה מעט הם האנשים המסוגלים להתמודד עם טרגדיות המלחמה ועד כמה מעט מהם הצליחו לדמות חיים נורמליים, גם כאשר כל שהיה להם נהרס בזמן המלחמה.

צ'יקסנטמכיי החל להתעניין בהבנה מה תרם לחיים שהיה כל כך שווה לחיות אותם. הוא חקר את הנושא במשך נים רבות וערך ראיונות עם למעלה מ- 8,000 אנשים הנהנים מעבודתם ומצא כי קיימים 8 מרכיבים המתקיימים כאשר האדם נצא בזרימה.

בזמן הפעילות, האדם צריך להיות מעורב באופן מוחלט בפעילות המאתגרת הדורשת מיומנות מתאימה ועליו להתרכז בעשייתו תוך שהוא משלב בין הפעילות למודעות. על הפעילות להיות ברורה היטב לאדם ועליו לדעת מהן מטרות הפעילות, שכן קבלת המשוב היא מיידית וכל הוא יודע מה עליו לעשות בכל רגע ורגע נתון. האדם יודע שלמרות שהפעילות קשה, היא ברת עשיה והוא משקיע את כל כולו על מנת להשיג את המטרה וזאת מבלי לשים לב כי תחושת הזמן מטשטשת וכך האדם מרגיש כחלק ממשהו גדול יותר.

באחת המטלות נתבקשנו לנתח פעילות על סמך שמונת המרכיבים הללו. כמובן שבחרתי בפעילות האהובה העליי מכל והיא משחק מטקות ומצאתי כי באים לידי ביטוי כל שמונת המרכיבים ואין ספק שתחושת הסיפוק שלי גברה עוד יותר.

באם אנסה להציץ אל עולם ילדותי – כילדה, אני זוכרת את עצמי כמי שאוהבת לשחק שעות (!). בתקופתי (אז טרם היה מחשב) שיחקתי במשחקי שכונה – נפגשתי עם כל ילדי השכונה, שיחקנו במשחקים מוכרים ואף המצאנו משחקים חדשים משלנו ואילולא קולה של אימי הקורא לי לעלות הבייתה כי "עוד מעט יחשבו שאין לי משפחה ובית", הייתי מוצאת עצמי משחק עוד ועוד ועוד. גם היום, ממרום גילי, אני אוהבת לשחק, אך חוסר הזמן אינו מותיר לי כל ברירה.

כיום, המשחק בעל תפקידים לא מעטים  בזכות כניסת המחשבים – נוסף רובד חדש לעולם המשחקים הישן והוא עולם משחקים דיגיטלי שברובו הגדול מבוסס על עולם המשחקים הישן, כולל משחקים משודרגים ומשחקים חדשים.

מכאן, למשחק יש אופני שימוש שונים: המשחק כעזר הוראה למורה, המשחק ליחיד כאמצעי למידה, המשחק כסביבה לימודית קבוצתית מול המחשב ואפילו המשחק כריבוי משתמשים א-סינכורניים.

במבט לאחור ובראייה העכשווית – תמיד ידעתי שאני נהנית ממשחקים ומפעילויות שונות שבאים בהן לידי ביטוי המרכיבים שתיארתי. ההבדל הוא שכעת אני יודעת גם מדוע !

ומה איתכם ?


לצפייה בסרטון על מיכיי צ'קסנטמכיי מדבר על הזרימה, מתוך אתר יוטיוב :

שוב ושוב ושוב ...

"הכל כבר נאמר בעבר,

אבל כיוון שאיש אינו מקשיב,

אנחנו נאלצים לשוב תדיר על עקבותינו

ולהתחיל הכל מהתחלה "

 – אנדרה ז'יד -

השבוע קראתי את מאמרו של לארי קיובן – "שוב ושוב חוזרת הרפורמה" ובאופן קבוע נשאלה השאלה מדוע קשה לשנות את בית הספר ומדוע מתקיימות שוב ושוב אותן רפורמות חינוכיות שמטרתן להשיג את מטרת השינוי.

בחרתי להתמקד בחלק אחד מתוך המאמר.

המאמר פותח בהצגת שתי תפיסות חינוכיות המנוגדות זו לזו. תפיסה אחת – זו המציבה את המורה במרכז – דרכי ההוראה הן פרונטליות ותפקיד המורה הוא ליצוק לתלמיד את כל התכנים הנלמדים. בעוד שבתפיסה שנייה – התלמיד במרכז וכך מתאפשר לו לחקור את הידע בעצמו ולגלות אותו לבד, התכנים שאותם חוקר הלומד הם תכנים אותם הלומד מעבד ומבנה את הידע הנדרש.

לפני כמאה וחמישים שנה קם דור מתקנים – Progressive Education- אנשי הדור ניסו להביא אל קיצן את שיטות ההוראה הממקדות את המורה במרכז, הם שאפו למעורבות רבה יותר של התלמידים, להביא את הלומדים ללמידה פעילה, לחיבור העולמו הפנימי המוכר והידוע של הלומד עם העולם הגדול והרחב שמחוץ לכתלי בית הספר.

תוך כדי קריאתי, ניערתי מעט אבק מעל תאי זכרוני. תאים המאכסנים את תקופת היותי סטודנטית בסמינר למורים. שנת 1996, הייתה זו שנתי הראשונה ללימודי ההוראה ואני זוכרת היטב את המדריכה הפדגוגית מסבירה לנו בשיעורי הפדגוגיה כי תפקיד המורה הוא לשמש כצינור המעביר ידע לתלמיד ומכאן דרכי ההוראה בכיתה הן פרונטליות. משפט זה נחקק בי וקיבל משנה תוקף בעת עבודתי כמורה. ה"אני המאמין" שהוביל את בית הספר בו עבדתי התבסס על תפיסה זו.

מספר שנים לאחר מכן, חל שינוי בתפיסה ואת מקום המורה המשמש כצינור המעביר ידע תפס התלמיד. משחק התפקידים השתנה – המרכז מפנה מקומו לתלמיד ותפקיד המורה הופך להיות מצינור המעביר ידע לסיב (שאינו אופטי) ותפקידו לתווך בין התכנים הנלמדים ללומד.

כיום, שנת 2011, תכנית התקשוב הלאומית חרטה על דגלה את אותה התפיסה שהייתה נהוגה לפני 150 שנה ואותה הגישה והדגישה את חשיבות הלמידה השיתופית ואת מעורבותם הפעילה של התלמידים בהלך השיעורים וכל זאת בעזרת המחשבים והלוחות החכמים.

הציטוט של ז'יד המופיע בתחילת הרשומה הינו הוכחה לכך שכל עוד אף אחד אינו מקשיב ואינו לומד מטעויות, עלינו להתחיל כל פעם מחדש, אם בתפיסה כזו ואם בתפיסה אחרת, החל מהילד בגן, דרך התלמיד בבית הספר וכלה במשרד החינוך.

כאשת חינוך, יישמתי את שתי התפיסות: המורה במרכז והתלמיד במרכז. אני מאד מאמינה בתפיסה האחרונה המציבה את הלומד במרכז. בעבודתי כיום אני שמחה לגלות כי כאשר מושטת ללומד יד מכוונת, יד המסייעת לו – הוא שש ללמידה. כאשר הלומד חש תסכול או אכזבה על שאינו מצליח – תפקידי כמחנכת לכוונו ולעודדו להמשיך, גם אם נתקל בקשיים ובמהמורות. התוצאות לא מאחרות להגיע – החיוך על פני הלומד מבשר כי הוא קטף את ההצלחה.

אך לא תמיד ההצלחות הן קצרות טווח – לעיתים, ישנן מטרות ארוכות טווח ובכדי להשיגן, על הלומד לעבור תהליך לימודי שונה במקצת המשקף לו בתהליך את אישיותו – עד כמה מוכן הלומד להשקיע ולהתמיד גם כאשר הוא נתקל בקשיים ?

ושוב כאן – תפקידי כמחנכת הוא להנחות, לעודד ולהסביר כי לא מתייאשים כשנתקלים בקושי,  אנו מוכרחים להמשיך ללכת אל עבר המטרה, אחרת איך נוכל לתפקד בחיים מחוץ לבית הספר ?

לא אחת אני מדברת עם תלמידיי, ומוצאת עצמי ממוקמת באותה משבצת כשלהם – אף אני תלמידה, וגם אני נתקלת בקשיים רבים. עלינו לראות בכל קושי – אתגר, או כפי שד"ר גילה קורץ נוהגת לומר, אין בעיה – יש אתגר, ועלינו לדעת שיש להתמודד עם האתגר ולעבור אותו – ואין מספק יותר מתחושת הצלחה שכזו.

המציאות של היום אינה באה בכפיפה אחת עם דרישות משרד החינוך וקיימים קשיים לחבר בין השתיים.

החיים בבית הספר ומחוצה לו מזמנים לנו את הלימונים. אינני יודעת אילו לימונים תזמן לנו התפיסה החינוכית הבאה. אך בדבר אחד אני בטוחה - אנו, ילדים ומבוגרים, צריכים לדעת להכין מהם לימונדה טעימה.

The Pupil Is In The Center Of The (Teacher's) Eye

במסגרת הקורס "סוגיות במדיניות החינוך" בהנחייתו של פרופסור עמי וולנסקי, נתבקשנו לקרוא את מאמרה של סוזן סמל – The city and country school:  A progressive paradigm  וברצוני להתייחס לאנקדוטה אחת מבין הרבות המופיעות במאמרה. 

מאמרה של סוזן סמל עוסק בהוויתו של בית ספר בניו-יורק אשר נוסד על-ידי קרולין פרט בשנת 1914.  הגישה הפדגוגית אשר הנחתה את פרט לאורך כל דרך עבודתה  היא כי הילד במרכז ותפקידו של בית הספר הוא בפיתוח תלמיד חושב ויצירתי והכשרתו לתפקד כאזרח טוב יותר בחברה.

(ואולי, לא בכדי קיימים למושג הלועזי Pupil  שני פירושים: תלמיד ואישון העין – אשר בהקבלה שניהם נמצאים במרכז).

בית הספר צריך להתאים את דרך עבודתו אל כל ילד וילדה ובכך לאפשר ללומדים ללמוד ולהתנסות בלקיחת חלק פעיל  בתהליך למידתם וזאת בהתאם לגילם ולהתפתחותם הקוגניטיבית.  פרט האמינה כי הילד לומד תוך כדי משחק המוביל כל הזמן להבניית ידע חדש ולמידה חדשה, מתוך אמונה כי הילד המבנה את ידיעותיו בעל יכולת להעביר ידע חדש זה מתחום דעת אחד למשנהו.

‎תפקיד המורה במקרה זה הוא לשמש כמתווך ולהתאים בין הסביבה הלימודית לבין תכנית הלימודים.  הווה אומר – סביבת הלימודית של התלמיד הנמצאת בהלימה לתכנית הלימודים מזמנת לתלמיד התנסויות משחק רבות המפתחות לומד סקרן ועצמאי ומעודדות את הלומד לחקור את עולמו, באופן אישי או קבוצתי, מתוך עניין ולא מתוך כפייה לימודית. פרט האמינה כי גישה זו מובילה לפתוח לומד עצמאי.

אין זו פעם ראשונה להופעתה של תפיסה שכזו, כפי שאמר יוג'י ברה  - " זה כמו דה-ז'ה-וו בכל פעם מחדש ! " ואכן, תפיסתה של פרט עוד משנת 1914 יש לה הרבה מן הדמיון עם התפיסה החינוכית בעידן המאה 21. על פי התפיסה האחרונה, משרד החינוך מציב את התלמיד במרכז ושואף להכשירו כאזרח טוב ויעיל. תכניות הלימודים מתחילות ללבוש פנים חדשים בכך שהשיעורים הפדגוגיים המסורתיים מוסבים לשיעורים פדגוגיים משולבי טכנולוגיה. תפקיד המורה המשמש כצינור המעביר ידע מפנה מקומו לתלמיד סקרן וחוקר. הסביבה הלימודית של התלמיד משתנה מעפרון ומחק לעכבר ומסך מחשב. תפיסותיהם של ממשיכיה של פרט דומות אף הן לתפיסה החינוכית של המאה ה-21.

אני מוצאת עצמי מסכימה עם תפיסתה הפדגוגית של פרט ועם תפיסתה החינוכית של משרד החינוך. פעמים רבות תיווכתי  בין התוכן הנלמד ללומדים. תלמידיי הבנו את ידיעותיהם באופן עצמאי ובלמידה שיתופית וכמובן  שהתוצר הלימודי היה איכותי ומיטבי. תחושת ההצלחה צמחה בקרב כולם, החל מהתלמיד החלש ועד התלמיד המצטיין, בקרב ההורים ובקירבי.

אך עם חלוף השנים, מתחיל להיוולד  הבדל מהותי, מבחינתי, בין שתי התפיסות הללו למבחן המציאות.

בעבודתי כמחנכת כתה אני חשה כי עולם הרגש של הילד תופס נתח מאד מרכזי במהלך יום הלימודים. כתתי השנה מונה  35 תלמידים,  המינוח המדויק יותר הוא – 35 ילדים בעלי עולמות השונים אלה מאלה במטענם הרגשי, ביכולתם הקוגניטיבית ובבשלותם הפיזית-רגשית-חברתית.

35 ילדים שלכל אחד ואחת מהם יש את הייחודיות המאפיינת אותם. המענה הראשון שאני מרגישה כי עליי לתת לילד הוא התייחסות אליו כאל ילד ואל בעיותיו הרגשיות עימן הוא מגיע לכיתה (מריבה עם האח, מריבה בין ההורים, רעב וטרדות שונות) ומונעות ממנו להיות פנוי ללמידה. לכן, מוטלת עליי החובה, לא כמורה אלא כאדם, ליצור בקרב הילדים הללו חוויות הצלחה רבות ככל הניתן ובכך לחזק בקירבם את תחושת מסוגלותם וביטחונם ביחס לעצמם וביחס לחברה. 

הבעיה העיקרית עימה אני מתמודדת היא שעליי לפעול כך לא רק עם ילד אחד, אלא עם, כאמור, 35 ילדים, ובמסגרת הזמן הנתון והכלים העומדים לרשותי – המשימה הופכת לכמעט בלתי אפשרית, בפרט שיש לעמוד במקביל גם בדרישות משרד החינוך השואף למצויינות בחינוך.

אני רוצה להאמין כי כאשר יוקצבו משאבים גדולים יותר ורבים יותר למערכת החינוך, כתות תאכלסנה עד 30 תלמידים בכיתה וסביבות הלימודים תותאמנה לתכניות הלימודים, יוכל המורה לתת מענה, הן רגשי והן פדגוגי, לכלל תלמידי הכתה ולהעזר בכלים מקצועיים ופדגוגיים המובילים אותו אל עולם הילד ובאופן בלתי מודע, נכרתת  מעין ברית סמויה בין שניהם – כי הנה – אני יכול ואני מסוגל ואני גם מצליח ! ומי יודע, אולי גם בצפונות נפשו של המורה, תתחלף הרגשת התסכול וחוסר האונים בהרגשה של הקלה וידיעה שהמטרה בדרך להשגתה.




ביבליוגרפיה

Semel, S. F. (1999). The city and country school: A progressive paradigm.  In: S. F.,Semel & A. R., Sandovnik (Eds.), Schools of tomorrow, schools of today – What happened to progressive education (pp.127-137). New York: Peter Lang. 

היום לפי שנה...

‎‎‎‎"עם עיניים מורמות מעלה והלאה אל עבר האופק, 

התיק מאורגן על גבי,

אני מסדרת את בגדיי, מנקה את נעליי,

 לובשת חיוך על פניי ומתחילה לצעוד....

לצעוד אל עבר האופק הממתין לי בסבלנות אין סוף"

זהו ציטוט מהרשומה האחרונה שכתבתי בשם "תחנת ביניים". כעת אני מוכנה לצאת להמשך הדרך... אך בטרם צאתי אל עבר האופק היה עליי לתת מנוחה לנפשי ולגופי.

המנוחה לא הייתה קלה לי – מחשבותיי התעופפו לאלפי כיוונים והיה קשה לי להתמקד בנושא מסויים. חיפשתי את השקט ואט אט אילצתי את עצמי להניח בצד את המחשבות. ישנן פעמים שהצלחתי בכך וישנן פעמים שהצלחתי יותר.

אחת המחשבות שעלתה בי תופסת מקומה ברשומה הנוכחית – הדרך שעברתי, הדרך שהחלה היום לפני שנה.

היום לפני שנה הוא מסוג הימים שאינני שוכחת, משום שהוא מסמל עבורי החלטה אמיצה שלי בשבילי בלבד.

היום לפני שנה עמדו רגליי בנקודת ההתחלה של הדרך בה אני צועדת כיום במטרה להרוות את צימאוני האינטלקטואלי ולהעשיר את ידיעותיי בתחום בו חשקה נפשי – מחשבים ותקשוב.

היום, לאחר שנה, אני יכולה להעיד על עצמי כי עברתי תהליכים קוגניטיביים שונים, אם בתחום הלימודי, אם בתחום המקצועי ואם בתחום האישי המוּנְחִים תמיד בעזרת מפת ההליכה אשר אני שמה לנגד עיניי, כך שאדע תמיד מהיכן באתי ולאן ברצוני להגיע.

היום, לאחר שנה, אני אמנם מרגישה כי ארגז הכלים שלי צוייד כהלכה, אך יחד עם זאת – עדיין חסרים לי כלים נוספים. מרגישה כי הכלים החסרים הללו הם אלה שיסייעו להסדר נשימתי והם אלה שידחפו אותי הלאה, קדימה, אל עבר האופק.

היום, בדומה ל-לפני שנה, לוקחת נשימה עמוקה, שואפת את האוויר הצלול וצועדת במקטע ההליכה האחרון  את הצעד הראשון ...