מאז שאני זוכרת את עצמי כתלמידה בבית ספר יסודי הייתה קיימת תחרות כיתתית מי מהתלמידים קיבל את הציון הגבוה ביותר. אני רואה זאת גם היום כאשר אני מחלקת את המבחנים בכיתה והתלמידים שואלים את חבריהם: " כמה קיבלת ? כמה קיבלת ? "
מצב שכזה אנו מגדירים כסטנדרטיזציה.
סטנדרטיזציה מהי ? שיטה הפועלת לפי מדידה וביצועים. כפי שאמר יוהן קומניוס כי "בית הספר הוא בית החרושת של המין האנושי". מכאן בית הספר נתפס כמעין "בית חרושת" לציונים בו כולם לומדים ומבצעים משימות המוכתבות מלמעלה אם על ידי המורה ואם על ידי המנהל.
בעקבות הסטנדרטיזציה, הופיעה בעיה חדשה והיא כיצד ניתן לספק חינוך איכותי ומיטבי ?
התשובה לכך נמצאת בסטנדרטיזציה של תכניות הלימודים. הווה אומר, יש לשנות את תכנית הלימודים כך שתתאים לשלל השונות הקיימת בין הלומדים ולא להיפך.
כמחנכת כתה ורכזת אשכול אני עדה לכך כי קיימים ניסיונות רבים ורצון עז לשנות את מהותה של מערכת החינוך, החל מהיסודות התומכים בה וכלה בקורת הגג. אחד מהיסודות התומכים הוא תכניות הלימודים.
גם היום, בעידן המאה ה-21, משרד החינוך שואף להחיל על מערכת החינוך שינוי מהותי הכולל גם התייחסות אל תכניות הלימודים. תכניות הלימודים עושות צעדים ראשונים בשינוי פנים ותוכן והחלו לובשות תכנים פדגוגיים המתאימים לעידן הנוכחי.
אך האם די בכך בכדי לספק חינוך איכותי ומיטבי ?
עם כל הרצון הטוב לבטל את הסטנדרטיזציה וכנגזרת לבטל את ההישגיות – אני מאמינה כי תמיד תהייה קיימת השאיפה להישגים, ובכיתות קיימת תחרות, אם סמויה ואם גלויה, על הציונים. עובדה זו אינה מונעת תחרות גם בקרב ההורים הנפגשים בחוגים או באירועים כאלה ואחרים ומדברים על ילדם והישגיהם, כאילו היה תינוק אשר אך עתה למד להגות את המילה "אמא".
הייתכן כי המרדף אחר הישגיות היא זו התוקעת את המקל בגלגלי העגלה ?
ישראל ממוקמת בין המקומות האחרונים בעולם מבחינה הישגית, ובשנים האחרונות אנו עדים לכך שמיקומה אף מדרדר. האם עובדה זו נובעת מתחרות הישגית או שמא בשל העומס הרב המוטל על כתפי המורים, נמנע מהם ליישם את השליחות לשמה נולדו – להורות ולחנך ?
במציאות של היום המורים מוצאים את עצמם עסוקים בבירוקרטיה בלתי פוסקת של מילוי טפסים שונים על בסיס יומי, שבועי וחודשי בכל תחום ותחום, ובמקביל עליהם להוביל את התלמידים להישגים נאים. אחרת תתקיים ישיבת הסבר בחדר המנהלת, על מנת שזו תוכל להסביר באוזני המפקחת את הסיבה לציונים וכך הלאה.
הרשומה " Changes Ahead" שכתבתי התבססה על השקפתו של סרג'ובני אשר טען כי יש לערוך שינוי עמוק בבתי הספר, ואם אנסה לחבר השקפה זו עם רשומה זו, אמצא כי מערכת החינוך היא כמו ספר לימודי. על מנת להחליף ספר לימוד או שיטת לימוד יש להמתין חמש שנים וזאת בכדי לוודא שאכן שיטת הלימוד אכן פועלת לחיוב או לאו.
במערכת החינוך, השכם וערב ובאופן תדיר מתחלפת לה השיטה, אם זו הסטנדרטיזציה, אם זה מחר-98, אם זו ועדת דוברת ואם זה אופק חדש אשר הביא את המורים לשיאים חדשים של עומס ותסכול.
עצוב לי ומתסכל אותי לדעת שמערכת החינוך יושבים אנשים אשר אינם יודעים את המצב האמיתי בשטח ובכל פעם חושבים על שיטות חדשות לרפורמות, לביטולים ולחידושים וזאת במקום לעשות עבודת שטח ביסודות המערכת במטרה להבין מהיכן להתחיל את השינוי על מנת שיצלח, בדיוק כפי שצלח במדינות אחרות. לצורך הדוגמא - פינלנד.
מי מאיתנו לא צפה בתחקיר של מיקי רוזנטל על מערכת החינוך בפינלנד ושמע את התובנות אליהן הגיעו אנשי החינוך. אני בוחרת לציין שתיים מבין המטרות שהוצבו והן ביטול המבחנים וכפועל יוצא ביטול התחרות ההישגית בין התלמידים. ועם זאת, פינלנד נמצאת כיום בין המדינות המובילות והטובות ביותר בעולם.
יש לי וידוי – אינני אוהבת מבחנים ... אני מאד אוהבת ללמוד ולהעשיר את ידיעותיי האינטלקטואליות והכלליות ואחת הסיבות שנרשמתי ללימודים היא צמאון אינטקלטואלי. אך כאשר הדברים הללו אמורים בבחינה – אני חשה חיל ורעד בגופי וזו גם אחת הסיבות שבגינן דחיתי את לימודי התואר השני. ולכן, גם כאשת חינוך, כאשר אני מדברת עם תלמידיי על המבחנים שהם עתידים להבחן בהם, אני מיד שמה עצמי במקומם ויודעת מהי ההרגשה העוברת בהם. בזכות כך, אני משתפת אותם בסוד שלי ואולי בכך אני מנסה לתרום להפחתת סף הלחץ, אם אצלם ואם אצלי.
ואולי אם נצליח לפתח בקרב בתלמידים את הכמיהה ללמידה מבלי לחשוש מהישגים ותחרות- זהו הישג בפני עצמו.
