פייסבוק וציר הזמן (השאול ?)

ענקית הרשת החברתית, פייסבוק, משתדרגת השכם וערב, ובכל כניסה שלי לפייסבוק אני נתקלת באפליקציות חדשות ובשינויים בעטיפת הפייסבוק.

בימים אלה מכניסה פייסבוק אפליקציה חברתית חדשה בשם "ציר הזמן".

תפקידו של ציר הזמן הוא, כשמו כן הוא, לתאר תמונת מצב היסטורית ועדכנית – החל מיום הולדת המשתמש ועד ליום בו העלה המשתמש תמונה עדכנית או כתב הודעה או פוסט בולט במיוחד.

כאשר קראתי זאת, לא ידעתי כיצד לעכל את הדברים ועלו בי שאלות מוסריות לא מעטות.

ואני שואלת – היכן עובר הקו הדק בין צנעת הפרט ושמירה על פרטיות משתמש פייסבוק לבין חשיפת כל פרטיו, תוך  עידוד המשתמש מצד פייסבוק להשלים את כל הפרטים החסרים בציר הזמן וזאת בכדי שכל חבריו לפרופיל יוכלו לראות ולהנות. והרי, מבחינת פייסבוק – כל המוסיף – הרי זה משובח והרי זה חברתי.

אך לא בעיניי.

אף פעם לא הבנתי את הצורך לעמעם את הגבול בין הפרטיות לבין החשיפה לכלל.
כאדם, אינני נוהגת לשתף את כולם בְּרָזֵי , אלא רק את המשפחה והחברים הקרובים אליי באמת. וייתכן – וזוהי הסיבה שבגינה לקח לי זמן לא מועט לפתוח פרופיל פייסבוקי.

דבר נוסף שאינני מבינה הוא מדוע עליי להעלות את תמונת ינקותי לכל העולם ? אני זוכרת שאת התמונות הללו, תמונות הינקות, עם החיתולים, באמבטיה, עם המגבת, על הבטן, התביישנו והובכנו כאשר הורינו הראו זאת לבני המשפחה שהגיעו, ולאחר 20 שנה, בעידן הפייסבוק – מה השתנה העידן הזה מכל העידנים ?

ומה קורה עם תיעוד הכל המקרים המביכים שקרו לנו יחד עם חברינו ? כל הצחוקים נשארו בתוך החבר'ה והפכו עם הזמן לבדיחות הפרטיות שלנו, מדוע כעת עליי לחלוק זאת עם אנשים שאינם מבינים את הסיפור המסתתר מאחורי התמונה או מאחורי המשפט הקצר שהעליתי בפוסט ? האם השיתוף נעשה רק לשם קבלת Like או תגובה חברתית ??

האם העובדה שאנו חיים בחברה מתפתחת בקצב מואץ היא זו הסיבה שבגינה עלינו לחשוף את עצמנו ולא להשאיר שום דבר אישי, שלנו, המלווה אותנו לאורך כל החיים ?

האיזון הוא איזון ערכי, חברתי, רגשי, מקצועי ועוד. בכל דבר ודבר שאנו עושים בחיינו, אנו מחפשים את האיזון, מחפשים להיות מאוזנים – כיון שאנו יודעים שברגע של חוסר איזון, הדברים מתערערים ואנו מאבדים שליטה.

אני מאמינה שכפי שאנו שואפים להיות מאוזנים בחיינו הפרטיים או המקצועיים, כך עלינו לנהוג גם בעולם הוירטואלי – עולם המאפשר פתיחות ושיתוף בכל, ובכך למעשה מערער את האיזון אותו יצר האדם.

 בל נשכח גם, כי לטכנולוגיה גם יתרונות וחסרונות ...

לא אשכח כיצד סייע בידי הפייסבוק להיות נוכחת בערב זכרון כה חשוב ומשמעותי. יחד עם זאת, בקצב התפתחות כה מהיר, אינני יודעת אם סך החסרונות גובר על סך היתרונות ומסייע בהעלמת הגבולות בין המציאות לוירטואלי, בין החברים האנושיים לחברי הרשת החברתית, בין תמונות באלבום המשפחתי לבין תמונות באלבום וירטואלי, בין היכולת להכיר  אנשים בעולם אמיתי לבין היכרותם בעולם וירטואלי. בין היכולת לכתוב את שמי בגוגל ולדעת שאני קיימת ברשת לבין היכולת שלי להשאר אנונימית ועדיין לדעת אני קיימת.

אינני יודעת גם כיצד אפעל כאשר אצטרך להתמודד עם ציר הזמן של פייסבוק. הרי הגדרתי את הפרופיל שלי כפרופיל אנמי וחסר פעילות וגם היום אין לי כל בעיה עם האנמיות הזו.

אני רק יודעת דבר אחד –

בעידן בו מדברים על הדרת נשים מהמגזר הציבורי, מבלי משים, מדברים גם על הדרת הפרטיות מהמרחב הציבורי ועם שניהם – אינני מסכימה. ובמידה ופייסבוק יכפו בנימוס את ציר הזמן עליי כמשתמשת – אדיר את שמי מהרשת החברתית וזה רק עניין של זמן עד שזו תהפוך עבורי להיסטוריה על ציר הזמן.

חומר למחשבה :

מצרפת סרטון על צעיר אוסטרי העונה לשם מקס אשר ביקש מפייסבוק פירוט של סך המידע שפייסבוק אסף עליו, וזאת בהתאם לחוקי הפייסבוק הנהוגים באירופה, וקיבל דיסק הכולל יותר מ-1,000 קבצים שחשב שמחק מהפייסבוק.... 

ניצניו של שינוי מקוון

השנה קיבלתי כיתה חדשה, כתה ג' ואילו זו קיבלה מחנכת חדשה -  אותי.  יחד עם המחנכת החדשה הגיעו תכנים חדשים, פדגוגים וטכנולוגים כאחד.

מחודש ספטמבר התחלתי לזרוע בקרב תלמידיי את זרעי הפדגוגיה משולבת התקשוב.
זרעים אלה רבים ומגוונים וכוללים מושגים כדוגמת מנוע חיפוש, זכויות יוצרים והכרת הסימן, קישור, היפר-קישור, מילה חמה, שימוש מושכל, הבניית ידע ועוד.

לא ידעתי עד כמה זרעי השינוי הללו נקלטו היטב עד שבשיעורים השונים התחלתי לראות את הנביטה המבצבצת מעל דפי המחברת והספר והתחלתי לשמוע את תשובות התלמידים בהקשר לשאלותיי השונות, לדוגמא:

א. יש לכתוב את שם היוצר כיוון שכך אנו שומרים על זכויות היוצרים שלו.

ב. כאשר אנחנו מחפשים במנוע החיפוש גוגל, אנו נחשפים לתוצאות רבות וכל תוצאה היא היפר-קישור.

ג. השימוש המושכל בקישורים המופיעים עוזר לנו לסנן ולהגיע אל התוכן הרצוי ...

נדהמתי כאשר שמעתי אותם ועוד יותר נדהמתי כאשר ראיתי אותם מיישמים זאת בעבודתם, לדוגמא: כאשר קבוצת תלמידים נתבקשה לכתוב סיפור סביב נושא מסוים, הם כתבו את שמם וציינו כי כל הזכויות שמורות ואף ציירו את הסימן המוסכם.

התמוגגות ואושר צרוף הציפו אותי.

כאשר נכנסה המנהלת אל שיעור חינוך לשוני והתלמידים החלו משתמשים במושגים הטכנולוגים, הרגשת שמחה וגאווה הציפה אותי על שאלה הם תלמידיי, בעוד שאת המנהלת הבעת פליאה והערכה עיטרה את פניה.

קשה לי לתאר את אשר חשתי, ופה הבנתי כי הילדים הללו, הילידים הדיגיטלים,  עם כל כמה שהם נולדו לעולם טכנולוגי והם מיומנים במחשב, הם עדיין צמאים.  צמאים לקביים טכנולוגים אשר יסייעו לתמוך בהם, לכוונם ולהביאם למקומות בטוחים, קביים המשמשים כמצפן שלהם בעולם הרשת ומנווטים אותם אל עבר השגת המטרה הן הלימודית והן הטכנולוגית באופן מושכל, בטוח ומוגן.

אך לא די בתלמידיי (:

בבית ספרי ישנה מורה אשר עברה אף היא שינוי טכנולוגי לא מבוטל.

המורה עד לפני השינוי הייתה טכנופובית ולא ידעה כיצד לגשת למחשב ועל אילו כפתורים ללחוץ, מחשש שמא בטעות תלחץ על הכפתור האדום המשגר את פצצת האטום ... עם הזמן, החליטה המורה החלטה נועזת, החלטה אשרף לדעתי, עם הזמן התבררה לה כנבונה והצעידה אותה צעד עצום בעולם הטכנולוגי – המורה התיישבה מול המחשב והחלה לומדת את רזי המקלדת והרשת.

כך מצאה אותה מורה את המחשב כחבר אישי ומקצועי והיא אף החלה משלבת את המחשב בעבודתה עם התלמידים. חשתי שאין זה הוגן שאני אהיה בין הבודדים היודעים על התקדמותה של המורה, ולכן לקראת הצגת התכנית הבית-ספרית בפני הוועדה של משרד החינוך, שאלתי את המורה האם אני יכולה להסריטה וזו הסכימה .על כך בסרטון המצורף.

  

בנוסף, כרכזת אשכול באותו בית הספר, ובמסגרת התכנית להתאמת מערכת החינוך לעידן המאה ה-21, נתבקשו המורות לבנות אתרים כיתתיים, כל מחנכת וכל מורה מקצועית.

לאחר ההסבר שניתן למורות מרכזת התקשוב, ניגשה אליי אותה המורה יחד עם חברתה מורת השילוב למתמטיקה ושתיהן ביקשו ממני לסייע להן בבניית אתר בתחום השילוב – חינוך לשוני ומתמטיקה ובו ינתן מענה לילדי השילוב בבית הספר - בפרט, להורים ולצוות ההוראה בכלל.

ישבנו יחדיו וחשבנו כיצד לתכנן את האתר ואילו תכנים יופיעו בו, אם מקצועיים ואם אישיים, תוך שמירה על צנעת הפרט. לרגע, הפכתי לארכיטקטית קטנה הנותנת מענה לשתי לקוחות הצמאות לאתר משלהן.

שרטטתי על דף את האתר המצופה, מיקמנו את הרכיבים הבסיסיים של האתר המוגדרים כחובה בכל אתר ואתר ולאחר מכן התפנינו לתוכן שהמורות רוצות להוסיף ו.... המורות יצאו לדרך.

והנה, מספר שבועות לאחר מכן, ניגשו אליי שוב שתי המורות ורצו לחשוף בפניי את האתר שבנו ועיצבו.

ומה אני כבר יכולה להוסיף על כך ? אני רוצה להאמין שבמקרה הזה – עדיפה תמונה אחת על פני המילים ...
(אינני מצרפת את הקישור, בשל אילוצים שאינם תלויים בי).

‎‎‎אני יודעת שעוד ארוכה היא הדרך, אך אין לי כל ספק, כי המתואר ברשומה זו מייצג את ניצני השינוי הטכנולוגי שהחלו מבצבצים. ומי יתן וניצנים אלה יפרחו ויפיצו את ריחם הטכנולוגי לכל עבר, כך שנקבל מרקם טכנולוגי ססגוני ועשיר המשרת את הפדגוגיה ולא פחות חשוב – ומטפח בקרב התלמידים והמורים תהליכי חשיבה המובילים לשימוש טכנולוגי נבון ומושכל ולהכרה העמוקה וכפועל יוצא – הידיעה שגם המחשב יכול להיות ידידו הטוב של האדם, כפי שאומר הביטוי -
! If you can't fight it  - Join it.

מצרפת את הסרטון של נורית, מורת השילוב ובו מתואר השינווי הטכנולוגי שעברה :

Changes Ahead

" קיימו את אשר ראוי לקיים,
שנו את אשר ראוי לשנות,
 והרבה דברים דורשים שינוי   "

-          יצחק רבין, ז"ל -

הרשומות שאני מעלה מתבססות מאמרים שקראתי במסגרת הקורס "סוגיות במדיניות החינוך בישראל" בהנחייתו של פרופ' עמי וולנסקי וכן על הנאמר קורס "מדעי החינוך במאה ה-21" בהנחייתו של פרופסור דוד חן וכמובן - תובנות אישיות ונסיוני האישי בתחום החינוך.

משיעור לשיעור, אני מגלה עד כמה מערכת החינוך מהווה מערכת מורכבת והיא בין המערכות הבודדות, אם לא בודדת, אשר מחילות שינויים מתמידים על מנת למצוא את נתיב ההצלחה ולהתמיד זו.

פרופ' דוד חן הגדיר פרדיגמה כ"ידע המוסכם על הקהילה המקצועית העוסקת באותו תחום", ומערכת החינוך – המערכת היחידה שהיא לא פרדיגמה וזאת בשל העובדה כי אין בחינוך מספיק ידע המוסכם על אנשי החינוך.

הכצעקתה ?!

הכיצד ייתכן שמערכת חינוך אשר מתפקידה להכשיר את דור העתיד ולהנחיל ערכים ודרך ארץ, טרם מצאה את שביל הזהב בו עליה לפסוע ?

במאמרו, תר סרג'ובני אחר אסטרטגיית שינוי, דרך פעולה מיטבית אשר תוביל לשינויים מהותיים במבנה בית הספר: שינויים  בתכניות הלימודים , בדרכי ההוראה של המורים אשר תובלנה לשינוי בדרכי הלמידה של התלמידים כך שכל אלה ועד יובילו ויקדמו את ההישגים המצופים מהלומדים.

צוות ההוראה הוא למעשה הרשות המבצעת. בכדי שצוות ההוראה יוכל לעבור אף הוא תהליך של שינוי עמוק, יש להעצימו ולא רק בלמידת הנורמות החדשות והאמונה בהן, אלא גם להוציא אל הפועל, הלכה למעשה, את השינוי המוביל את המורים לדרכי הוראה חדשות.

כרכזת אשכול, אני יכולה לומר כי אחת התפוקות שתכנית התקשוב הלאומית חרטה על דגלה הוא פיתוחו המקצועי של צוות ההוראה ואת העצמתו האישית והפדגוגית. זאת בכדי שתחילה יוכל המורה להתאים את עצמו אל העולם הדיגיטלי אליו הוא נכנס כמהגר, לרכוש את הכלים המתאימים לו שיוכל לתפקד בעולם זה, עולם אשר נולדו אליו ילדים דיגיטלים. ילדים, אשר בניגוד למורה, מתפקדים טכנולוגית, באופן אוטומטי וללא כל חשש.

השינוי במעמד המורה הוא בבסיסו שינוי עמוק ומעמיק, וקבלת השינוי תלויה באופי המורה, גילו ונכונותו לקבל את השינוי, אם הפדגוגי ואם הטכנולוגי. 

באחד מבתי הספר שבהדרכתי סיפרה לי המנהלת כי יש בצוות ההוראה שלה מורה אשר מתקשה בשילוב הטכנולוגיה בדרכי הוראתה. מנהלת זו החליטה לטפח את אותה מורה ולפתח בקירבה מיומנויות, צעד אחר צעד, באופן הדרגתי, על מנת שזו תפתח את אהבתה אל השינוי הטכנולוגי ותטמיעו בדרכי הוראתה.

מדי פעם מספרת המנהלת כי אותה מורה צועדת בדרך הבטוחה אל השינוי וכל צעד אותו היא פוסעת, מכיל שימוש טכנולוגי כזה או אחר שלמדה המורה.

מנהלת בית ספר אחר מספרת כי עוד בטרם תכנית התקשוב החלה ביישומה, לקחה המנהלת יוזמה והנחילה את התקשוב מתקציב בית הספר ובכך יצרה מרבד פדגוגי צבעוני בעבור צוות ההוראה המורכב כולו ממהגרים דיגיטליים. יותר ויותר מורות רצו ללמד בכיתות משולבות מחשב ואינטרנט ובאופן לא מודע החלה להתפתח תחרות טכנולוגית חיובית אשר הובילה את הצוות כלפי מעלה.

ולכן, רק לאחר שיוכל המורה לעבור את השינוי בעצמו, רק אז, להערכתי, יוכל להכשיר את הלומד, להקנות לו את הכלים הדרושים ולפתח בקירבו את המיומנויות אשר שילוב של כל אלה יסייע בידו לתפקד באופן מושכל בעידן המאה ה-21.

אך לא די רק בצוות ההוראה לשם יצירת השינוי. כדברי יצחק רבין, ז"ל, המובאים בתחילת הרשומה, ישנם דברים רבים המצריכים שינוי.

משנה לשנה מגלים ההורים מעורבות והתערבות יתרה ומיותרת בעשייה הפדגוגית של המורה, נסיונות לערעור מעמד המורה בעיני התלמיד ובעיני ההנהלה כל אלה מדמים את בית הספר לא חינוכי.

אני מאמינה כי יש להטמיע  בבית הספר נורמה חברתית ותרבותית חדשה, אם בקרב המורים, אם בקרב התלמידים ואם בקרב ההורים ובכך יוכל בית הספר להעלות את קרנו ויוקרתו בשינוי ההשקפה כי הוא אינו ארגון פורמלי או שוק (מילה המעידה על המהות) – אלא קהילה.

כולכם שחקו נא איתי ...

בקורס "משחקים לימודיים" בהנחייתה של פרופסור מיקי רונן נחשפנו לעולם המשחקים. עולם עשיר של משחקים הממויינים לסוגים שונים ובעלי מטרות שונות. עולם המשחקים כה עצום, שאין פלא שאני הולכת בו לאיבוד, יחד עם ילדים ומבוגרים כאחד.

משחק .... מילה כה פשוטה אליה נחשפנו עוד מהיותנו בני יום.

אך מהו משחק באמת ?

משחק, על-פי וולפגנג קרמר (2000), הוא כל פעילות אשר מבוצעת רק לצורך הנאה וללא מטרה מודעת. מכאן, כל פעילות הגורמת להנאה היא משחק. לדוגמא – ריקוד, מוזיקה, בובות ועוד.

קווין מארוני (2001) מגדיר משחק כתבנית משחק עם מטרות ומבנה. כאשר שלושת המרכיבים העיקריים והחשובים המסייעים לנו  להבנת משחק הם: מבנה, משחקה ומטרה.

ההגדרות שונות זו מזו במהותן, אך הן בעלות מרכיב משותף והוא מטרה. בין אם המטרה מודעת ובין אם לאו, לכל משחק יש מטרה – אחרת, כך אני מאמינה, לא היינו משחקים.

כמה פעמים שאלנו את עצמנו אם במהלך המשחק או בסיומו מה באמת מושך אותנו במשחק ?
מה באמת גורם לנו לשחק שעות רבות ובסופו לצאת ממנו עם תחושת הקלה ? האם תמיד זה כך ?

אחת התשובות לכך היא זרימה, או בשמה היווני – אקסטזה. כלומר – לעמוד לצידו של דבר מה. זוהי חוויה אינטנסיבית שבה האדם מרגיש כאילו הוא לא קיים כלל. כאשר האדם נצא במצב של אקסטזה הוא נמצא למעשה בתהליך של יצירת דבר חדש ולא נותר בו עודף קשב על מנת לנטר את גופו או בעיותיו בבית, והוא אינו חש רעב או עייפות. האדם נכנס למציאות חלופית, מציאות חדשה.

מיכייצ'יקסנטמכיי הוא האדם העומד מאחורי תיאוריית הזרימה. הוא החל לחקור את הנושא לאחר שבילדותו נחשף לזוועות מלחמת העולם השנייה והבין עד כמה מעט הם האנשים המסוגלים להתמודד עם טרגדיות המלחמה ועד כמה מעט מהם הצליחו לדמות חיים נורמליים, גם כאשר כל שהיה להם נהרס בזמן המלחמה.

צ'יקסנטמכיי החל להתעניין בהבנה מה תרם לחיים שהיה כל כך שווה לחיות אותם. הוא חקר את הנושא במשך נים רבות וערך ראיונות עם למעלה מ- 8,000 אנשים הנהנים מעבודתם ומצא כי קיימים 8 מרכיבים המתקיימים כאשר האדם נצא בזרימה.

בזמן הפעילות, האדם צריך להיות מעורב באופן מוחלט בפעילות המאתגרת הדורשת מיומנות מתאימה ועליו להתרכז בעשייתו תוך שהוא משלב בין הפעילות למודעות. על הפעילות להיות ברורה היטב לאדם ועליו לדעת מהן מטרות הפעילות, שכן קבלת המשוב היא מיידית וכל הוא יודע מה עליו לעשות בכל רגע ורגע נתון. האדם יודע שלמרות שהפעילות קשה, היא ברת עשיה והוא משקיע את כל כולו על מנת להשיג את המטרה וזאת מבלי לשים לב כי תחושת הזמן מטשטשת וכך האדם מרגיש כחלק ממשהו גדול יותר.

באחת המטלות נתבקשנו לנתח פעילות על סמך שמונת המרכיבים הללו. כמובן שבחרתי בפעילות האהובה העליי מכל והיא משחק מטקות ומצאתי כי באים לידי ביטוי כל שמונת המרכיבים ואין ספק שתחושת הסיפוק שלי גברה עוד יותר.

באם אנסה להציץ אל עולם ילדותי – כילדה, אני זוכרת את עצמי כמי שאוהבת לשחק שעות (!). בתקופתי (אז טרם היה מחשב) שיחקתי במשחקי שכונה – נפגשתי עם כל ילדי השכונה, שיחקנו במשחקים מוכרים ואף המצאנו משחקים חדשים משלנו ואילולא קולה של אימי הקורא לי לעלות הבייתה כי "עוד מעט יחשבו שאין לי משפחה ובית", הייתי מוצאת עצמי משחק עוד ועוד ועוד. גם היום, ממרום גילי, אני אוהבת לשחק, אך חוסר הזמן אינו מותיר לי כל ברירה.

כיום, המשחק בעל תפקידים לא מעטים  בזכות כניסת המחשבים – נוסף רובד חדש לעולם המשחקים הישן והוא עולם משחקים דיגיטלי שברובו הגדול מבוסס על עולם המשחקים הישן, כולל משחקים משודרגים ומשחקים חדשים.

מכאן, למשחק יש אופני שימוש שונים: המשחק כעזר הוראה למורה, המשחק ליחיד כאמצעי למידה, המשחק כסביבה לימודית קבוצתית מול המחשב ואפילו המשחק כריבוי משתמשים א-סינכורניים.

במבט לאחור ובראייה העכשווית – תמיד ידעתי שאני נהנית ממשחקים ומפעילויות שונות שבאים בהן לידי ביטוי המרכיבים שתיארתי. ההבדל הוא שכעת אני יודעת גם מדוע !

ומה איתכם ?


לצפייה בסרטון על מיכיי צ'קסנטמכיי מדבר על הזרימה, מתוך אתר יוטיוב :

שוב ושוב ושוב ...

"הכל כבר נאמר בעבר,

אבל כיוון שאיש אינו מקשיב,

אנחנו נאלצים לשוב תדיר על עקבותינו

ולהתחיל הכל מהתחלה "

 – אנדרה ז'יד -

השבוע קראתי את מאמרו של לארי קיובן – "שוב ושוב חוזרת הרפורמה" ובאופן קבוע נשאלה השאלה מדוע קשה לשנות את בית הספר ומדוע מתקיימות שוב ושוב אותן רפורמות חינוכיות שמטרתן להשיג את מטרת השינוי.

בחרתי להתמקד בחלק אחד מתוך המאמר.

המאמר פותח בהצגת שתי תפיסות חינוכיות המנוגדות זו לזו. תפיסה אחת – זו המציבה את המורה במרכז – דרכי ההוראה הן פרונטליות ותפקיד המורה הוא ליצוק לתלמיד את כל התכנים הנלמדים. בעוד שבתפיסה שנייה – התלמיד במרכז וכך מתאפשר לו לחקור את הידע בעצמו ולגלות אותו לבד, התכנים שאותם חוקר הלומד הם תכנים אותם הלומד מעבד ומבנה את הידע הנדרש.

לפני כמאה וחמישים שנה קם דור מתקנים – Progressive Education- אנשי הדור ניסו להביא אל קיצן את שיטות ההוראה הממקדות את המורה במרכז, הם שאפו למעורבות רבה יותר של התלמידים, להביא את הלומדים ללמידה פעילה, לחיבור העולמו הפנימי המוכר והידוע של הלומד עם העולם הגדול והרחב שמחוץ לכתלי בית הספר.

תוך כדי קריאתי, ניערתי מעט אבק מעל תאי זכרוני. תאים המאכסנים את תקופת היותי סטודנטית בסמינר למורים. שנת 1996, הייתה זו שנתי הראשונה ללימודי ההוראה ואני זוכרת היטב את המדריכה הפדגוגית מסבירה לנו בשיעורי הפדגוגיה כי תפקיד המורה הוא לשמש כצינור המעביר ידע לתלמיד ומכאן דרכי ההוראה בכיתה הן פרונטליות. משפט זה נחקק בי וקיבל משנה תוקף בעת עבודתי כמורה. ה"אני המאמין" שהוביל את בית הספר בו עבדתי התבסס על תפיסה זו.

מספר שנים לאחר מכן, חל שינוי בתפיסה ואת מקום המורה המשמש כצינור המעביר ידע תפס התלמיד. משחק התפקידים השתנה – המרכז מפנה מקומו לתלמיד ותפקיד המורה הופך להיות מצינור המעביר ידע לסיב (שאינו אופטי) ותפקידו לתווך בין התכנים הנלמדים ללומד.

כיום, שנת 2011, תכנית התקשוב הלאומית חרטה על דגלה את אותה התפיסה שהייתה נהוגה לפני 150 שנה ואותה הגישה והדגישה את חשיבות הלמידה השיתופית ואת מעורבותם הפעילה של התלמידים בהלך השיעורים וכל זאת בעזרת המחשבים והלוחות החכמים.

הציטוט של ז'יד המופיע בתחילת הרשומה הינו הוכחה לכך שכל עוד אף אחד אינו מקשיב ואינו לומד מטעויות, עלינו להתחיל כל פעם מחדש, אם בתפיסה כזו ואם בתפיסה אחרת, החל מהילד בגן, דרך התלמיד בבית הספר וכלה במשרד החינוך.

כאשת חינוך, יישמתי את שתי התפיסות: המורה במרכז והתלמיד במרכז. אני מאד מאמינה בתפיסה האחרונה המציבה את הלומד במרכז. בעבודתי כיום אני שמחה לגלות כי כאשר מושטת ללומד יד מכוונת, יד המסייעת לו – הוא שש ללמידה. כאשר הלומד חש תסכול או אכזבה על שאינו מצליח – תפקידי כמחנכת לכוונו ולעודדו להמשיך, גם אם נתקל בקשיים ובמהמורות. התוצאות לא מאחרות להגיע – החיוך על פני הלומד מבשר כי הוא קטף את ההצלחה.

אך לא תמיד ההצלחות הן קצרות טווח – לעיתים, ישנן מטרות ארוכות טווח ובכדי להשיגן, על הלומד לעבור תהליך לימודי שונה במקצת המשקף לו בתהליך את אישיותו – עד כמה מוכן הלומד להשקיע ולהתמיד גם כאשר הוא נתקל בקשיים ?

ושוב כאן – תפקידי כמחנכת הוא להנחות, לעודד ולהסביר כי לא מתייאשים כשנתקלים בקושי,  אנו מוכרחים להמשיך ללכת אל עבר המטרה, אחרת איך נוכל לתפקד בחיים מחוץ לבית הספר ?

לא אחת אני מדברת עם תלמידיי, ומוצאת עצמי ממוקמת באותה משבצת כשלהם – אף אני תלמידה, וגם אני נתקלת בקשיים רבים. עלינו לראות בכל קושי – אתגר, או כפי שד"ר גילה קורץ נוהגת לומר, אין בעיה – יש אתגר, ועלינו לדעת שיש להתמודד עם האתגר ולעבור אותו – ואין מספק יותר מתחושת הצלחה שכזו.

המציאות של היום אינה באה בכפיפה אחת עם דרישות משרד החינוך וקיימים קשיים לחבר בין השתיים.

החיים בבית הספר ומחוצה לו מזמנים לנו את הלימונים. אינני יודעת אילו לימונים תזמן לנו התפיסה החינוכית הבאה. אך בדבר אחד אני בטוחה - אנו, ילדים ומבוגרים, צריכים לדעת להכין מהם לימונדה טעימה.

The Pupil Is In The Center Of The (Teacher's) Eye

במסגרת הקורס "סוגיות במדיניות החינוך" בהנחייתו של פרופסור עמי וולנסקי, נתבקשנו לקרוא את מאמרה של סוזן סמל – The city and country school:  A progressive paradigm  וברצוני להתייחס לאנקדוטה אחת מבין הרבות המופיעות במאמרה. 

מאמרה של סוזן סמל עוסק בהוויתו של בית ספר בניו-יורק אשר נוסד על-ידי קרולין פרט בשנת 1914.  הגישה הפדגוגית אשר הנחתה את פרט לאורך כל דרך עבודתה  היא כי הילד במרכז ותפקידו של בית הספר הוא בפיתוח תלמיד חושב ויצירתי והכשרתו לתפקד כאזרח טוב יותר בחברה.

(ואולי, לא בכדי קיימים למושג הלועזי Pupil  שני פירושים: תלמיד ואישון העין – אשר בהקבלה שניהם נמצאים במרכז).

בית הספר צריך להתאים את דרך עבודתו אל כל ילד וילדה ובכך לאפשר ללומדים ללמוד ולהתנסות בלקיחת חלק פעיל  בתהליך למידתם וזאת בהתאם לגילם ולהתפתחותם הקוגניטיבית.  פרט האמינה כי הילד לומד תוך כדי משחק המוביל כל הזמן להבניית ידע חדש ולמידה חדשה, מתוך אמונה כי הילד המבנה את ידיעותיו בעל יכולת להעביר ידע חדש זה מתחום דעת אחד למשנהו.

‎תפקיד המורה במקרה זה הוא לשמש כמתווך ולהתאים בין הסביבה הלימודית לבין תכנית הלימודים.  הווה אומר – סביבת הלימודית של התלמיד הנמצאת בהלימה לתכנית הלימודים מזמנת לתלמיד התנסויות משחק רבות המפתחות לומד סקרן ועצמאי ומעודדות את הלומד לחקור את עולמו, באופן אישי או קבוצתי, מתוך עניין ולא מתוך כפייה לימודית. פרט האמינה כי גישה זו מובילה לפתוח לומד עצמאי.

אין זו פעם ראשונה להופעתה של תפיסה שכזו, כפי שאמר יוג'י ברה  - " זה כמו דה-ז'ה-וו בכל פעם מחדש ! " ואכן, תפיסתה של פרט עוד משנת 1914 יש לה הרבה מן הדמיון עם התפיסה החינוכית בעידן המאה 21. על פי התפיסה האחרונה, משרד החינוך מציב את התלמיד במרכז ושואף להכשירו כאזרח טוב ויעיל. תכניות הלימודים מתחילות ללבוש פנים חדשים בכך שהשיעורים הפדגוגיים המסורתיים מוסבים לשיעורים פדגוגיים משולבי טכנולוגיה. תפקיד המורה המשמש כצינור המעביר ידע מפנה מקומו לתלמיד סקרן וחוקר. הסביבה הלימודית של התלמיד משתנה מעפרון ומחק לעכבר ומסך מחשב. תפיסותיהם של ממשיכיה של פרט דומות אף הן לתפיסה החינוכית של המאה ה-21.

אני מוצאת עצמי מסכימה עם תפיסתה הפדגוגית של פרט ועם תפיסתה החינוכית של משרד החינוך. פעמים רבות תיווכתי  בין התוכן הנלמד ללומדים. תלמידיי הבנו את ידיעותיהם באופן עצמאי ובלמידה שיתופית וכמובן  שהתוצר הלימודי היה איכותי ומיטבי. תחושת ההצלחה צמחה בקרב כולם, החל מהתלמיד החלש ועד התלמיד המצטיין, בקרב ההורים ובקירבי.

אך עם חלוף השנים, מתחיל להיוולד  הבדל מהותי, מבחינתי, בין שתי התפיסות הללו למבחן המציאות.

בעבודתי כמחנכת כתה אני חשה כי עולם הרגש של הילד תופס נתח מאד מרכזי במהלך יום הלימודים. כתתי השנה מונה  35 תלמידים,  המינוח המדויק יותר הוא – 35 ילדים בעלי עולמות השונים אלה מאלה במטענם הרגשי, ביכולתם הקוגניטיבית ובבשלותם הפיזית-רגשית-חברתית.

35 ילדים שלכל אחד ואחת מהם יש את הייחודיות המאפיינת אותם. המענה הראשון שאני מרגישה כי עליי לתת לילד הוא התייחסות אליו כאל ילד ואל בעיותיו הרגשיות עימן הוא מגיע לכיתה (מריבה עם האח, מריבה בין ההורים, רעב וטרדות שונות) ומונעות ממנו להיות פנוי ללמידה. לכן, מוטלת עליי החובה, לא כמורה אלא כאדם, ליצור בקרב הילדים הללו חוויות הצלחה רבות ככל הניתן ובכך לחזק בקירבם את תחושת מסוגלותם וביטחונם ביחס לעצמם וביחס לחברה. 

הבעיה העיקרית עימה אני מתמודדת היא שעליי לפעול כך לא רק עם ילד אחד, אלא עם, כאמור, 35 ילדים, ובמסגרת הזמן הנתון והכלים העומדים לרשותי – המשימה הופכת לכמעט בלתי אפשרית, בפרט שיש לעמוד במקביל גם בדרישות משרד החינוך השואף למצויינות בחינוך.

אני רוצה להאמין כי כאשר יוקצבו משאבים גדולים יותר ורבים יותר למערכת החינוך, כתות תאכלסנה עד 30 תלמידים בכיתה וסביבות הלימודים תותאמנה לתכניות הלימודים, יוכל המורה לתת מענה, הן רגשי והן פדגוגי, לכלל תלמידי הכתה ולהעזר בכלים מקצועיים ופדגוגיים המובילים אותו אל עולם הילד ובאופן בלתי מודע, נכרתת  מעין ברית סמויה בין שניהם – כי הנה – אני יכול ואני מסוגל ואני גם מצליח ! ומי יודע, אולי גם בצפונות נפשו של המורה, תתחלף הרגשת התסכול וחוסר האונים בהרגשה של הקלה וידיעה שהמטרה בדרך להשגתה.




ביבליוגרפיה

Semel, S. F. (1999). The city and country school: A progressive paradigm.  In: S. F.,Semel & A. R., Sandovnik (Eds.), Schools of tomorrow, schools of today – What happened to progressive education (pp.127-137). New York: Peter Lang. 

היום לפי שנה...

‎‎‎‎"עם עיניים מורמות מעלה והלאה אל עבר האופק, 

התיק מאורגן על גבי,

אני מסדרת את בגדיי, מנקה את נעליי,

 לובשת חיוך על פניי ומתחילה לצעוד....

לצעוד אל עבר האופק הממתין לי בסבלנות אין סוף"

זהו ציטוט מהרשומה האחרונה שכתבתי בשם "תחנת ביניים". כעת אני מוכנה לצאת להמשך הדרך... אך בטרם צאתי אל עבר האופק היה עליי לתת מנוחה לנפשי ולגופי.

המנוחה לא הייתה קלה לי – מחשבותיי התעופפו לאלפי כיוונים והיה קשה לי להתמקד בנושא מסויים. חיפשתי את השקט ואט אט אילצתי את עצמי להניח בצד את המחשבות. ישנן פעמים שהצלחתי בכך וישנן פעמים שהצלחתי יותר.

אחת המחשבות שעלתה בי תופסת מקומה ברשומה הנוכחית – הדרך שעברתי, הדרך שהחלה היום לפני שנה.

היום לפני שנה הוא מסוג הימים שאינני שוכחת, משום שהוא מסמל עבורי החלטה אמיצה שלי בשבילי בלבד.

היום לפני שנה עמדו רגליי בנקודת ההתחלה של הדרך בה אני צועדת כיום במטרה להרוות את צימאוני האינטלקטואלי ולהעשיר את ידיעותיי בתחום בו חשקה נפשי – מחשבים ותקשוב.

היום, לאחר שנה, אני יכולה להעיד על עצמי כי עברתי תהליכים קוגניטיביים שונים, אם בתחום הלימודי, אם בתחום המקצועי ואם בתחום האישי המוּנְחִים תמיד בעזרת מפת ההליכה אשר אני שמה לנגד עיניי, כך שאדע תמיד מהיכן באתי ולאן ברצוני להגיע.

היום, לאחר שנה, אני אמנם מרגישה כי ארגז הכלים שלי צוייד כהלכה, אך יחד עם זאת – עדיין חסרים לי כלים נוספים. מרגישה כי הכלים החסרים הללו הם אלה שיסייעו להסדר נשימתי והם אלה שידחפו אותי הלאה, קדימה, אל עבר האופק.

היום, בדומה ל-לפני שנה, לוקחת נשימה עמוקה, שואפת את האוויר הצלול וצועדת במקטע ההליכה האחרון  את הצעד הראשון ...