I Did It My Way

And now, the end is near "
 And so I face the final curtain"

המסע אותו אני עוברת מתחיל להגיע אל סיומו... ואני נמצאת במרחק צעדים ספורים מקו הסיום.

רשומה זו מהווה את הפרק האחרון ביומן המסע אותו כתבתי במהלך תקופת לימודיי וּמִסָך כל הרשומות שכתבתי עד כה. זוהי הרשומה הקשה ביותר מבחינתי לכתיבה.

I've lived a life that's full, "
I traveled each and every highway. 
And more, much more than this- 
I did it my way"

בחירתי להרשם ללימודי התואר הובילה אותי לאחד מהמסעות המרתקים ביותר והמאתגרים ביותר שחוויתי עד כה, ועם כל צעד ושעל שהתקדמתי, חשתי כיצד הבחירה שבחרתי לפני כשנה וחצי אכן הייתה בחירה נבונה, וזאת למרות האתגרים הרבים שעלו מטבעם בדרך, אך גם לצד הרבה חוויות של הנאה ובת צחוק.

כאשר נתבקשנו לכתוב בלוג, המחשבות הראשונות שעלו לי מייד בראש היו כיצד אעשה זאת ? מהיכן אדלה נושאים לכתיבה ?  

סימני השאלה התפוגגו תוך זמן קצר.

לימודי התואר טמנו בחובם נושאי לימוד רבים ומגוונים, עשירים בתוכן פדגוגי וטכנולוגי, וכנגזרת תכני הרשומות נסובו סביב התכנים הללו, אקטואליה, תכנים המבוססים על תהליכים פדגוגיים משולבי טכנולוגיה שעברתי כאדם, אשת חינוך וכסטודנטית, וכך גם תלמידי כיתתי עברו זאת בעקבותיי, וכמובן איך אפשר ללא נקודות קושי אישיות שעלו לאורך מסלול המסע.

מדי שבוע נחשפתי לעולמות חדשים, מאמרים מרתקים, אתרים שלא האמנתי שאגלוש בהם וכלים טכנולוגיים שיתופיים רבים ועוד, וזאת הודות ללימודים והודות לכך שתלמידי כיתתי גמעו לרוויה ובשקיקה כל מושג ומונח טכנולוגי שהעברתי להם "חם מהתנור" ובמקביל יישמו זאת בתהליך הלמידה שלהם, החל מפודקאסט, דרך בלוג למידה, אם במצב שיגרה ואם במצב חירום, וכלה במחולל משחקים לימודי. 

"I planned each charted course, 
Each careful step along the byway. 
And more, much more than this- I did it my way"

כל רשומה שכתבתי מדי שבוע, תוכננה בקפידה ונוסחה בהתאם. המילים נבחרו לאחר תהליך סינון ולא אחת שונו, דבר שקרה גם לאחר העלאת הרשומה לבלוג. תהליכי החשיבה הביקורתית ההדרגתיים שעברתי והמשוב עלו בעיקר בלילות, כשהיה שקט. רק אז החלו המחשבות להלום ראשי, וביניהן - הרשומות. חלק לא מבוטל מהן מצאתי עצמי מנסחת בלילה. הופתעתי לגלות כיצד המילים החלו נרקמות להן במרקם המיוחד להן והמאפיין אותן וכבר מצאתי עצמי מחוץ למיטה רוקמת על הכתב את אשר נרקם במחשבה.

כן, היו גם פעמים בהם הייתי נטולת כל רעיון והתחבטתי עם עצמי מה יהיה גורל הרשומה הבאה העתידה להיכתב... היה זה רק עניין של זמן.

לא אחת מצאתי עצמי חוזרת ליומן המסע וקוראת את הרשומות שכתבתי. תחושת התמוגגות וסיפוק הציפה אותי כיוון שהיה לי מאד קשה להאמין כי זהו יציר עמל כפיי ומחשבותיי. הייתי קוראת ונזכרת בסיפור הרקע המסתתר מאחורי הרשומה ומחייכת לעצמי.

חלק מהרשומות שלי נכתבו סביב נושא הפייסבוק, ופעמים מספר תיארתי את הפרופיל שלי אנמי. בניגוד לפייסבוק, אני מוצאת את הכתיבה בבלוג כשער כניסה לעולמי האישי והפרטי – שער שנפתח מרצון והזמין פנימה קוראים לא מעטים.

הרשומות החלו נרקמות אות אחר אות, ואת אות החיים הראשון שלהן קיבלו באמצעות תגובות אשר היוו משוב ליומן המסע. יש !  יש מי שקורא !

אני גאה לומר שבשיעור הלפני אחרון שהתקיים קיבלתי מד"ר גילה קורץ את התואר "שיאנית הבלוגים", כך שהבלוג שלי זכה למספר התגובות הרב ביותר. איזה אושר !

I faced it all and I stood tall "
And did it my way…

Yes, it was MY way !"

אין ספק שבמבט לאחור ובראייה קדימה – ההתמודדות לא הייתה קלה וכך גם הדרך – אך באותה נשימה ובאותו משפט יכולה אני לומר כי היום אני נמצאת במקום אחר לחלוטין מנקודת הפתיחה של אוקטובר 2010.

אני בהחלט יכולה לומר ש- I did it my way, כי זכיתי להכיר את עצמי ברבדים נוספים שהיו חבויים בי ולא ידעתי על קיומם ועל כך אני מודה לד"ר גילה קורץ, שבדרכה שלה, זימנה לי זאת דרך כתיבת הבלוג וזאת עשיתי בדרכי שלי.


מצרפת סרטון המתאר באופן תמציתי את יומן המסע שלי :

הבית של פיסטוק ...

 " משחק הוא הדרך של הילדים ללמוד את מה שלא ניתן ללמד אותם "

   מריה מונטסורי 

 ברשומה זו ברצוני לשתף בתהליך לימודי אשר עברו תלמידי כיתתי במסגרת שיעורי מולדת בנושא "הסביבה הקרובה אליי" המשולבים עם משחק לימודי המהווה תוצר של הקורס "משחקים לימודיים" בהנחייתה של פרופ' מיקי רונן ופותח בעזרת המחולל "גלה את התמונה".

כמדי שנה, אני מלמדת נושא זה בדרך של חקירה ולמידה עצמית של התלמידים. השנה, הודות למחוללים הרבים שנחשפתי אליהם בקורס, שולב משחק לימודי מתוקשב ביחידת הלימוד. 

 בבית ספרנו ישנה מסורת והיא שכל שכבת גיל מציגה תערוכה בהתאם לנושא שלמדה.

הפעם זה היה תורנו – שכבה ג'.

תהליך ההוראה והלמידה של הנושא נערך בשלבים והתלמידים קיבלו דף הנחיות כיצד עליהם לפעול, כך שתפקידי כמורה פינה מקומו לתפקידי כמנחה.

ראשית, הצגתי את הנושא בפני התלמידים ושאלתי אותם מה ברצונם ללמוד על הסביבה שלהם. תשובותיהם היו רבות ומגוונות, כגון: פארקים, בתי ספר, קניונים, קופת חולים ..

.

לאחר שיצרנו מאגר של נושאים אותם רוצים הילדים לחקור וללמוד, ביקשתי מהם להתחלק לצוותי עבודה ולבחור נושא אשר אליו הם מתחברים. כל נושא שנבחר, היה על התלמידים ליצור דגם תלת מימד, לחקור מעט על הנושא ולכתוב קטע מידע קצר המתאר את הנושא, אם זו כיכר המאפיינת את הרובע ואם זה קניון.

התלהבות התלמידים הייתה רבה והשאלות לא איחרו להגיע. עובדה זו סימלה עבורי כי הדרך שנבחרה להוראת הנושא היא הטובה ביותר והמוצלחת ביותר מבחינת הבניית הידע וכבר דמיינתי איך אני רואה מעל ראשי התלמידים הקדחתניים ענני מחשבה עם כלי עבודה וכתיבה כיצד לתכנן ולהכין את הדגם.

ככל שהתקרב המועד להגשת הדגמים, החלו לטפטף לכתה דגמים מקוריים ויצירתיים וקריאות התפעלות, כולל שלי, נשמעו מכל עבר...

כיוון שהכתה כבר החלה להתמלא עד אפס מקום בדגמים, החלטנו להקדים את מועד התערוכה, ולהוריד את כל דגמי התלמידים אל הרחבה המרכזית. התלמידים גילו יוזמה ותושייה, פרשו מפת אל-בד על השולחנות, הניחו את הדגמים באופן מסודר וזהיר על המפה וסידרו את השולחנות, שחלילה לא יהיה שולחן סורר אחד בולט.

ההתרגשות הלכה וגברה כאשר צוותי העבודה נתבקשו להציג בפני הכיתה את הדגם ולהסביר עליו, בעקבות קטע המידע שכתבו. לכל צוות הוקצו בין 5-7 דק' הצגה.  תפסתי לי מקום בצד והקשבתי להצגת התלמידים שהיוותה סוג של הוראת עמיתים.

מה אומר ?

תלמידים בכיתה ג' עמדו ודיברו מול כל תלמידי הכתה. תחילה היססו, התביישו, הרגישו מבוכה, אך אט אט רגשות אלה פינו מקומם אל תחושת בטחון והרצון להמשיך ולדבר. מפות הרובע שהורדו מהרשת עברו בין התלמידים, תמונות של איזורים מסויימים בסביבת המגורים, שירטוטי ארכיטקטורה של מבנים אשר אחת האימהות אירגנה (נו, איך לא ? עובדת עירייה), מפות אשר התלמידים ציירו והדביקו מתמונות עיתונים ... חגיגה לעיניים !

התלמידים עקבו אחר עיניהם של התלמידים המציגים והקשיבו קשה רב ובמקביל גם היו חסרי סבלנות לתורם להציג.

 

הצגת הדגמים התקיימה במספר שיעורים, כך שבסופה - נתבקשו התלמידים לשחק במשחק "גלה את התמונה", סביב הנושא של הכרה הסביבה שלי, במקרה זה - הכרת רובע הסיטי - אשדוד. (למעוניינים, קוד המשחק הינו 267). לתלמידים נמסרו הנחיות למשחק והוסבר להם כי המשחק הוא משחק תחרותי והמנצח הוא התלמיד בעל מספר השגיאות הקטן ביותר ושהצליח להשיב בזמן הקצר ביותר.

התלמידים שיחקו במשחק ואני מוכרחה לציין כי במשך כל המשחק לא נעזרו בי ולו פעם אחת ! לרוב התמודדו בעצמם או שהסתייעו בחבריהם. במשך כל המשחק התלמידים עודדו אלה את אלה והשוו את מספר השגיאות ומשך זמן המשחק ושאלו אותי אם ניתן לשחק את המשחק שוב במטרה להגיע לתוצאות טובות יותר. כמובן שתשובתי הייתה – בהחלט !

שילוב המשחק הלימודי במהלך הוראת היחידה העניק תרומה רבה מאד ומשמעותית הן לתלמידים והן לי. למעשה, נכונותם של התלמידים להמשיך ולשחק במשחק מתוך מגמה לשפר הישגים אישיים היא זו שהפליאה אותי ובנוסף לכך בכל פעם ששיחקו למדו תוכן חדש בעקבות המשחק.

ומה טוב יותר מכך ??

 הרי אני סמוכה ובטוחה שאילולא היה זה משחק לימודי שאינו מעולם התוכן של הילדים המקרה היה כבר אחרת, קל וחומר – אילו התוכן הלימודי היה מועבר על ידי המורה.

בשיעור מולדת האחרון התקיים משוב עם התלמידים ובו הם ערכנו השוואה בין למידה רגילה ללמידה פעילה . מיותר לציין שכל התלמידים הביעו רצון עז להמשיך וללמוד כך ולשלב משחקים לימודיים הקרובים אל עולמם וכי ההנאה הייתה רבה יותר מאשר בלמידה בדרך המוכרת להם וכי הידע שרכשו בעקבות המשחק הוא רב יותר ואיכותי יותר מהידע אותו היו לומדים בדרך המסורתית.

ומהן מסקנותיי ?

תהליך הלמידה וההוראה הם אלה העושים את ההבדל – בין למידה מתוך חובה לבין למידה מתוך הנאה. במקרה זה מדובר בלמידה מתוך הנאה וזאת הודות למעורבות התלמידים בכל שלב ושלב בתהליך הלימודי וכן לשילוב משחק לימודי בתהליך זה וכפי שמופיע בציטוטה של מונטסורי המופיע בתחילת הרשומה,  לא הייתי מצליחה להגיע לתוצאות הללו, אילולא המשחק הלימודי. מסקנה זו מקבלת חיזוק במחקר שנערך והממצאים העולים ממנו כי שילובו של משחק לימודי במסגרת שיעורי גיאוגרפיה מוביל ללמידה משמעותית ופעילה.

זוהי פעם ראשונה שתלמידי כיתתי מתנסים בסוג כזה של הוראה, משולב משחק לימודי המבוסס על תוכן הקרוב לעולמם האישי. אין לי כל ספק, כי חווית הלמידה וההנאה ליוו את כל התהליך. ברור לי כי אמשיך בדרך זו וזאת במטרה לייעל את דרך הוראתי ולשאוף ליצירת דרך הוראה למידה חדשנית בקרב התלמידים.


להלן קטע המתאר  שיח בין שתי בנות המתלבטות בבחירת תשובה להיגד שהוצג בפניהן ולבסוף - קריאות השמחה על המשוב שקיבלו :

פייסבוק על גלגלים ...

" אמור לי מי הם חבריך
ואומר לך באיזה מכונית אתה נוהג "

- הנרי פורד -

קראתי ש...

פייסבוק תופסת תאוצה ועוברת מהמחשב האישי ומהסמארטפון אל הרכב האישי.

הכיצד ?

חברת מכוניות היוקרה "מרצדס" עתידה להשיק את אפליקציית פייסבוק אשר תותקן במערכת התקשורת של הרכב באחד מדגמיה. כמובן שהגירסא המותקנת אינה הגירסא המלאה של פייסבוק והיא תותקן בתאימות מרצדסית.

האפליקציה תוכננה במיוחד בעבור נהגים ואינה מיועדת להסיח את דעתם מן הכביש (האמנם ? ), ולכן השירותים שמציעה האפליקציה הם  בסיסיים, כדוגמת איתור מקומם של חברים, מסעדות ועסקים הנמצאים ברדיוס הנהיגה.

כמו כן, יוכל הנהג לבחור ממאגר סטטוסים מה ייכתב על קיר הפייסבוק, ואני מצטטת: "בלחיצת כפתור מבלי שיצטרך להקלידם תוך כדי נסיעה" – ואני שואלת - הייתכן ולחיצת כפתור אינה נכללת ברשימת מסיחי הדעת מהנסיעה על הכביש ועוד שמדובר ברכב מסוג מרצדס המסוגל להגיע למהירות עצומה ?

יתרונה של האפליקציה הוא שהיא יכולה לזהות את מיקומו של הנהג, להתחשב בתנועת הרכבים וכך להודיע בפייסבוק מהו הזמן המשוער שהנהג יגיע אל יעדו. ואני שואלת – ומהם החסרונות ?

דן רוז, סגן נשיא לשותפויות ושייוק ברשת, מנמק את השימוש באפליקציית הפייסבוק ברכב בכך שגם ככה אנשים משתמשים במכשיר ניווט, אז מדוע לא לצרף לכך גם את איתור החברים הנמצאים באיזור ותולה את הסיבה לכך בהתרחבות המדיה החברתית.

כמובן שדן רז מעודד את התקנת האפליקציה בעידן הרכבים החכמים וזאת במטרה ,לאפשר לאנשים לתקשר עם חבריהם ולנצל את ההקשר החברתי", ואני שואלת – מה רע בלהרים טלפון לחברים ולקבוע איתם מקום למפגש ? מדוע גם פה יש להכניס איזה רעיון וירטואלי שמסייע שוב בניתוק בני האדם מהמציאות ?

מנהל מוצרי התקשורת במרצדס, רוברט פוליקנו, מבטיח כי השירות הפייסבוקי החדש לא יגרום להסחות דעת הנהג וכי אפליקציה זו היא שוות ערך למערכת ניווט או רדיו פועל. כאשר הרכב נמצא בתנועה הפעולות המצריכות כתיבה טקסטואלית לא תפעלנה ומשחקים חברתיים, כדוגמת Farm Ville  לא יפעלו. ואני אומרת – מזל ! בדמיוני אני רואה את הנהג מאחר לפגישת העסקים או לפגישה עם חבר מרעיו בתואנה של "היה עליי לטפל בחווה".

מקריאתי את הכתבה, חשתי כי אינני מצליחה למצוא שום דבר טוב בהתקנת אפליקציית פייסבוק ברכב, בין אם מרצדס ובין אם סוסיתא. 

להיפך, עם כל מילה שקראתי הרגשתי כיצד אני מפתחת אנטיגוניזם – האם זה בשל פלישת הפייסבוק לתחום התחבורה, שגם כך יש לנקוט בו במשנה זהירות ? האם זה בשל העובדה שהתקשורת האמיתית עם החברים הולכת ומאבדת את זהותה בעבור פייסבוק על כוחות סוס ?  האם זה בשל העובדה שמפחיד אותי לחשוב שאנשים אכן יתקינו את האפליקציה ברכבם ויעשו בה שימוש, גם אם זה כרוך בלחיצת כפתור ?

ומה הדין לגבי לחיצת כפתור באפליקציית הפייסבוק הרכבי ? האם שווה ערך הוא לשיחה במכשיר נייד בעת נהיגה או שמא לנסיעה ללא חגורת בטיחות ? ואולי אפילו גם לא יהיה לאפליקציה הזו משקל, כי אחרת – מדוע התקינו אותה ברכב ?

אין לי תשובות לשאלות הללו. אני רק יכולה לומר שאני מוצאת את השימוש בפייסבוק ברכב כאקט מיותר המערער את מרקם החברה האנושית, שגם כך מתכנסת אל תוך עצמה ומנתקת עצמה מהעולם האמיתי, המוחשי, בעל הריחות והמגע המוכרים.


חבל לי שישנם דברים שצריכים, לדעתי, להשאר כפי שהם ואל לנו לגעת בהם, כי הם הרכב מנצח בדיוק כפי שהם במקור, ואחד מהם הוא הקשר האנושי החברתי, שלטעמי, הולך ונכחד בשל התקדמות והאצת הטכנולוגיה. האם כך אמורה להראות החברה העתידית שלנו ? חברה וירטואלית ?

ובאם אתייחס לציטוטו של הנרי פורד המופיע בתחילת הרשומה,  הייתי כותבת לגבי מרצדס - 

 " אמור לפייסבוק הרכבי היכן אתה – וכך תוכל למצוא את חבריך ".

... Time Flies

 " אתמול הוא רק הזיכרון של היום,

ומחר הוא החלום של היום "

 -  ג'ובראן חליל ג'ובראן- 

ביום חמישי האחרון, 5.1.12, בעודי מחישה פעמיי אל עבר מזכירות בית הספר, קולטות אוזניי מרחוק את קולה של המנהלת וקולות רבים אחרים ונוספים שאינם נשמעים כקולם של תלמידי בית הספר. ככל שהתקרבתי אל עבר יעדי, ראיתי את המנהלת עומדת עם קבוצה של תלמידי תיכון (אותם זיהיתי על פי חולצת התלבושת האחידה ועל פי גובהם העצום) אך לא זיהיתי אותם, לא ידעתי מיהם.

בעודי מנסה לנחש מיהם אותם התלמידים, אני רואה אצבעות מופנות לעברי ושומעת את שמי משתרבב בין שפתיהם: " הנה לימור  ! הנה לימור ! " ואני שואלת את עצמי: "מי אלה ?! "

המנהלת הסתובבה וחייכה, הסתכלתי עליה במבט השואל מי הם התלמידים הללו, ולפתע זיהיתי את אחד מהם.... תלמיד שלי ! בוגר שלי !

קול שמחה פרץ מפי ושתי ידיי הושטו קדימה על מנת לחבק את התלמיד, שמו אדיר וכשמו כן הוא. היה עליי להתרומם על קצות אצבעותיי על מנת לחבקו. אושר רב המהול בהתרגשות היה טמון בחיבוק זה.

לאחר החיבוק, הגעתי את המזכירות. את קירות המסדרון של של המזכירות מעטרות תמונות המחזור של בוגרי בית הספר משנים קודמות ... הייתה שם קבוצת תלמידים, תלמידים נוספים המשתייכים אל הקבוצה הגבוהה) והם התבוננו בתמונות המחזור  - בכל פעם שהם זיהו את עצמם – פרץ מפיהם צחוק של מבוכה על שום הפער בין איך הם נראים היום לבין כיצד נראו בעבר. כך שאני מאמינה שאילולא התמונות היו מוצגות בבית הספר ומקומן היה, לצורך הדוגמא, ברשת חברתית כלשהי – התגובות היו יותר משעשעות.

בעת כתיבת שורות אלה ובמחשבה לאחור, מעבר לצד המרגש והמשעשע, עברה בי תחושה לא מוכרת, תחושה האומרת, צועקת בשקט – "לימור, הזמן טס ! "

כמה שזה נכון.

אותם תלמידים הם כרגע בכיתה ט'... הייתי המחנכת של אדיר בכיתה ג-ד, כך שלפי חישוביי עברו חלפו להן ביעף חמש שנים ...  שנים בהן שוב הייתי מחנכת כתה ג-ד, ופעם אחת אף יצאתי לשבתון. חמש שנים שמתוכן בשלוש השנים הראשונות חשבתי לעצמי לאן אני הולכת, ואת התשובה לכך קיבלתי בשנה הרביעית – נרשמתי ללימודי תואר שני במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה.

עם כל השינויים המהירים הקיימים בחברה שלנו בפרט ובעולם בכלל, עם כל התקדמות הטכנולוגיה ועידן המאה ה-21, ישנם דברים שהם מעבר ליכולתו של האדם – אחד מהם הוא היכולת לעצור את הזמן, או להאט אותו ואולי אפילו לזרז אותו.

ישנו משפט מוכר מאד על פיו "הזמן טס – כשנהנים" ואני שואלת את עצמי עד כמה אני נהנית בתקופה זו בה אני שרויה בלחץ אינסופי – עבודתי כאשת חינוך, לימודיי כסטודנטית, חברותיי וחבריי שבקושי אני מתראה עימם ומעל הכל – משפחתי ?

את מעגל המשפחה ומעגל החברים פגשתי פעמים מעטות שאותן ניתן לספור, בקושי,  על כפות שתי ידיי, כך שברגעים אלה וברגעים המתוארים ברשומה זו ואחרות מתקיימת ההנאה.

וכעת אני שוב מזכירה לעצמי כי הזמן טס ויש דברים נוספים, חשובים יותר, חשובים פחות, מהנים יותר, מהנים פחות, שעליי להספיק ויודעת שחייבת אני להספיק גם אותם – ואין הם משנים את העובדה כי עדיין הזמן טס ורוצה אני להשיג את המחר, שהוא החלום של היום. 

סטנדרטיזציה סטנדרטית

מאז שאני זוכרת את עצמי כתלמידה בבית ספר יסודי הייתה קיימת תחרות כיתתית מי מהתלמידים קיבל את הציון הגבוה ביותר. אני רואה זאת גם היום כאשר אני מחלקת את המבחנים בכיתה והתלמידים שואלים את חבריהם: " כמה קיבלת ? כמה קיבלת ? "  

מצב שכזה אנו מגדירים כסטנדרטיזציה.


סטנדרטיזציה  מהי ? שיטה הפועלת לפי מדידה וביצועים. כפי שאמר יוהן קומניוס כי "בית הספר הוא בית החרושת של המין האנושי". מכאן בית הספר נתפס כמעין "בית חרושת" לציונים בו כולם לומדים ומבצעים משימות המוכתבות מלמעלה אם על ידי המורה ואם על ידי המנהל. 


בעקבות הסטנדרטיזציה, הופיעה בעיה חדשה והיא כיצד ניתן לספק חינוך איכותי ומיטבי  ?
התשובה לכך נמצאת בסטנדרטיזציה של תכניות הלימודים. הווה אומר, יש לשנות את תכנית הלימודים כך שתתאים לשלל השונות הקיימת בין הלומדים ולא להיפך. 


כמחנכת כתה ורכזת אשכול אני עדה לכך כי קיימים ניסיונות רבים ורצון עז לשנות את מהותה של מערכת החינוך, החל מהיסודות התומכים בה וכלה בקורת הגג. אחד מהיסודות התומכים הוא תכניות הלימודים. 


גם היום, בעידן המאה ה-21, משרד החינוך שואף להחיל על מערכת החינוך שינוי מהותי הכולל גם התייחסות אל תכניות הלימודים. תכניות הלימודים עושות צעדים ראשונים בשינוי פנים ותוכן והחלו לובשות תכנים פדגוגיים המתאימים לעידן הנוכחי. 


אך האם די בכך בכדי לספק חינוך איכותי ומיטבי ?


עם כל הרצון הטוב לבטל את הסטנדרטיזציה וכנגזרת לבטל את ההישגיות – אני מאמינה כי תמיד תהייה קיימת השאיפה להישגים, ובכיתות קיימת תחרות, אם סמויה ואם גלויה, על הציונים. עובדה זו אינה מונעת תחרות גם בקרב ההורים הנפגשים בחוגים או באירועים כאלה ואחרים ומדברים על ילדם והישגיהם, כאילו היה תינוק אשר אך עתה למד להגות את המילה "אמא".


הייתכן כי המרדף אחר הישגיות היא זו התוקעת את המקל בגלגלי העגלה ?


ישראל ממוקמת בין המקומות האחרונים בעולם מבחינה הישגית,  ובשנים האחרונות אנו עדים לכך שמיקומה אף מדרדר. האם עובדה זו נובעת מתחרות הישגית או שמא בשל העומס הרב המוטל על כתפי המורים, נמנע מהם ליישם את השליחות לשמה נולדו – להורות ולחנך  ?


במציאות של היום המורים מוצאים את עצמם עסוקים בבירוקרטיה בלתי פוסקת של מילוי טפסים שונים על בסיס יומי, שבועי וחודשי בכל תחום ותחום, ובמקביל עליהם להוביל את התלמידים להישגים נאים. אחרת תתקיים ישיבת הסבר בחדר המנהלת, על מנת שזו תוכל להסביר באוזני המפקחת את הסיבה לציונים וכך הלאה.


הרשומה " Changes Ahead" שכתבתי התבססה על השקפתו של סרג'ובני אשר טען כי יש לערוך שינוי עמוק בבתי הספר, ואם אנסה לחבר השקפה זו עם רשומה זו, אמצא  כי מערכת החינוך היא כמו ספר לימודי. על מנת להחליף ספר לימוד או שיטת לימוד יש להמתין חמש שנים וזאת בכדי לוודא שאכן שיטת הלימוד אכן פועלת לחיוב או לאו.


במערכת החינוך, השכם וערב ובאופן תדיר מתחלפת לה השיטה, אם זו הסטנדרטיזציה, אם זה מחר-98, אם זו ועדת דוברת ואם זה אופק חדש אשר הביא את המורים לשיאים חדשים של עומס ותסכול.


עצוב לי ומתסכל אותי לדעת שמערכת החינוך יושבים אנשים אשר אינם יודעים את המצב האמיתי בשטח ובכל פעם חושבים על שיטות חדשות לרפורמות, לביטולים ולחידושים וזאת במקום לעשות עבודת שטח ביסודות המערכת במטרה להבין מהיכן להתחיל את השינוי על מנת שיצלח, בדיוק כפי שצלח במדינות אחרות. לצורך הדוגמא - פינלנד.



מי מאיתנו לא צפה בתחקיר של מיקי רוזנטל על מערכת החינוך בפינלנד ושמע את התובנות אליהן הגיעו אנשי החינוך. אני בוחרת לציין שתיים מבין המטרות שהוצבו והן ביטול המבחנים וכפועל יוצא ביטול התחרות ההישגית בין התלמידים.  ועם זאת, פינלנד נמצאת כיום בין המדינות המובילות והטובות ביותר בעולם.

יש לי וידוי – אינני אוהבת מבחנים ... אני מאד אוהבת ללמוד ולהעשיר את ידיעותיי האינטלקטואליות והכלליות ואחת הסיבות שנרשמתי ללימודים היא צמאון אינטקלטואלי. אך כאשר הדברים הללו אמורים בבחינה – אני חשה חיל ורעד בגופי וזו גם אחת הסיבות שבגינן דחיתי את לימודי התואר השני. ולכן, גם כאשת חינוך, כאשר אני מדברת עם תלמידיי על המבחנים שהם עתידים להבחן בהם, אני מיד שמה עצמי במקומם ויודעת מהי ההרגשה העוברת בהם. בזכות כך, אני משתפת אותם בסוד שלי ואולי בכך אני מנסה לתרום להפחתת סף הלחץ, אם אצלם ואם אצלי.


ואולי אם נצליח  לפתח בקרב בתלמידים את הכמיהה ללמידה מבלי לחשוש מהישגים ותחרות- זהו הישג בפני עצמו.

רק מילה טובה ...

                                     " הכרת תודה היא מהדברים הפשוטים,

אך רבי העוצמה

שבני אדם יכולים

להפנות אלה אל אלה "

- רנדי פאוש- 

רבות דובר, מדובר ועוד ידובר על הטכנולוגיה ועל יתרונותיה בעת שילובה בפדגוגיה.

אחד מיתרונותיה של הטכנולוגיה בפדגוגיה הוא האינטראקטיביות המאפשרת מתן משוב מיידי ללומד, משוב המרמז לו האם הוא הצליח במשימה או שמא עליו לנסות שוב.

לפני כשבוע חלה מסיבת חנוכה בכיתתי.

ההיערכות וההתנהלות הייתה בהתאם, כך שבסוף המסיבה, בעת שההורים ואני מארגנים את הכיתה ומחזירים אותה למצבה הטבעי, נפתחה דלת כיתתי ונכנסה אמו של אחד התלמידים אותו אני מלמדת מתמטיקה בכיתה מקבילה.

היה בינינו מרחק לא קצר והיא דיברה עימי כשהיא ליד הדלת ואני נמצאת בסוף הכתה, ראיתי את שפתיה זזות ומרכיבות את המילה "תודה", אך לא הייתי בטוחה לכך, ייתכן ורעש השולחנות המוזזים תרם לכך או שאפילו לא העליתי על דעתי שקראתי נכון את שפתיה.

הפסקתי את סידור השולחנות וניגשתי לאמא, התנצלתי על כך שלא שמעתי את אשר אמרה והצעתי שנצא מחוץ לכיתה, מפאת צנעת הפרט ונוכחות הורים בכיתתי.

כאשר יצאנו, החלה האמא לדבר.

ללא כל התראה מוקדמת או שיחת חולין של "מה שלומך ? חג שמח", אמרה לי האמא את המילה הבאה שהצליחה לצמרר אותי: " תודה ! ".

לא היה לי שמץ של מושג על מה מדברת האמא, אך לא היה עליי להמתין הרבה להבהרת הערפל.

האמא סיפרה לי כי בשנתיים הראשונות ללמידתו (כתה א-ב), בנה פשוט סבל ולא אהב להגיע לבית הספר, והשנה – הודות למחנכת שלו ולי (שאני מלמדת אותו מתמטיקה) – המצב השתנה ובנה אוהב להגיע לבית הספר, אוהב ללמוד וכי הכנת שיעורי הבית איתו הפסיקה להיות עול, כיוון שהילד ניגש ברצון להכין את השיעורים.

האמת ?
לא ידעתי מה לומר באותו רגע, משום שדמעות של התרגשות החלו ממלאות את עיניי. בנה עמד בסמוך אלינו, יחד עם אחותו, כאשר ראיתי אותו, הזמנתי אותו להצטרף אלינו וחיבקתי אותו, חיבקתי חיבוק אוהב.

חיבוק אוהב על כך שהפידבק שמוסר הוא לאימו על המתרחש בשיעוריי משקף נכונה את המציאות, חיבוק אוהב על כך שהילד ואימו מעורבים בתהליך הלמידה ואינם מתערבים בו, חיבוק על כך שהילד עצמו, למרות כל הקשיים העצומים שיש לו, החליט שהוא לוקח את עצמו בידיים ומתנהל בהתאם, וחיבוק אוהב על כך שזוהי התמורה שלי לכך שאני מורה.

עם כל הקשיים הקיימים בתחום הפדגוגיה, מילוי הטפסים, והתערבות ההורים, הדרישות הבלתי פוסקות ותלמידים ללא הרגלים ובעיות לא מעטות, עדיין קיימים הדברים הטובים, הקטנים האלה שמתרחשים מבלי שאשים אליהם לב, והם היכולת שלי לגרום לילד להתעלות מעל כל קשייו ולהרגיש כאחד מהכתה, כשווה בין שווים.

ולא פחות חשוב, גדולתה של האמא לבוא אליי ולהודות לי על כך שיש לי חלק בהתקדמות של בנה.

כפי שנאמר, הטכנולוגיה אינה מחליפה את הפדגוגיה, אך היא אינה מחליפה גם את המורים, או נכון יותר לומר – את בני האדם והרגשות.

קבלת משוב מאדם שונה לחלוטין מקבלת משוב ממחשב, תחושת ההצלחה שונה אף היא משמיעת חצוצרות במחשב המבשרות כי סיימתי את המשחק בהצלחה. מבוגרים כילדים שמחים תמיד לקבל הוקרת והכרת תודה והרגש המפיץ אותנו בעל ערך שאינו יסולא בפז.

כך שאין משנה באיזה עידן אנו חיים, הרגש המעורב בעניין הוא זה שיוצר את ההבדל, ועל כך אני מודה לאותה אמא.

פייסבוק וציר הזמן (השאול ?)

ענקית הרשת החברתית, פייסבוק, משתדרגת השכם וערב, ובכל כניסה שלי לפייסבוק אני נתקלת באפליקציות חדשות ובשינויים בעטיפת הפייסבוק.

בימים אלה מכניסה פייסבוק אפליקציה חברתית חדשה בשם "ציר הזמן".

תפקידו של ציר הזמן הוא, כשמו כן הוא, לתאר תמונת מצב היסטורית ועדכנית – החל מיום הולדת המשתמש ועד ליום בו העלה המשתמש תמונה עדכנית או כתב הודעה או פוסט בולט במיוחד.

כאשר קראתי זאת, לא ידעתי כיצד לעכל את הדברים ועלו בי שאלות מוסריות לא מעטות.

ואני שואלת – היכן עובר הקו הדק בין צנעת הפרט ושמירה על פרטיות משתמש פייסבוק לבין חשיפת כל פרטיו, תוך  עידוד המשתמש מצד פייסבוק להשלים את כל הפרטים החסרים בציר הזמן וזאת בכדי שכל חבריו לפרופיל יוכלו לראות ולהנות. והרי, מבחינת פייסבוק – כל המוסיף – הרי זה משובח והרי זה חברתי.

אך לא בעיניי.

אף פעם לא הבנתי את הצורך לעמעם את הגבול בין הפרטיות לבין החשיפה לכלל.
כאדם, אינני נוהגת לשתף את כולם בְּרָזֵי , אלא רק את המשפחה והחברים הקרובים אליי באמת. וייתכן – וזוהי הסיבה שבגינה לקח לי זמן לא מועט לפתוח פרופיל פייסבוקי.

דבר נוסף שאינני מבינה הוא מדוע עליי להעלות את תמונת ינקותי לכל העולם ? אני זוכרת שאת התמונות הללו, תמונות הינקות, עם החיתולים, באמבטיה, עם המגבת, על הבטן, התביישנו והובכנו כאשר הורינו הראו זאת לבני המשפחה שהגיעו, ולאחר 20 שנה, בעידן הפייסבוק – מה השתנה העידן הזה מכל העידנים ?

ומה קורה עם תיעוד הכל המקרים המביכים שקרו לנו יחד עם חברינו ? כל הצחוקים נשארו בתוך החבר'ה והפכו עם הזמן לבדיחות הפרטיות שלנו, מדוע כעת עליי לחלוק זאת עם אנשים שאינם מבינים את הסיפור המסתתר מאחורי התמונה או מאחורי המשפט הקצר שהעליתי בפוסט ? האם השיתוף נעשה רק לשם קבלת Like או תגובה חברתית ??

האם העובדה שאנו חיים בחברה מתפתחת בקצב מואץ היא זו הסיבה שבגינה עלינו לחשוף את עצמנו ולא להשאיר שום דבר אישי, שלנו, המלווה אותנו לאורך כל החיים ?

האיזון הוא איזון ערכי, חברתי, רגשי, מקצועי ועוד. בכל דבר ודבר שאנו עושים בחיינו, אנו מחפשים את האיזון, מחפשים להיות מאוזנים – כיון שאנו יודעים שברגע של חוסר איזון, הדברים מתערערים ואנו מאבדים שליטה.

אני מאמינה שכפי שאנו שואפים להיות מאוזנים בחיינו הפרטיים או המקצועיים, כך עלינו לנהוג גם בעולם הוירטואלי – עולם המאפשר פתיחות ושיתוף בכל, ובכך למעשה מערער את האיזון אותו יצר האדם.

 בל נשכח גם, כי לטכנולוגיה גם יתרונות וחסרונות ...

לא אשכח כיצד סייע בידי הפייסבוק להיות נוכחת בערב זכרון כה חשוב ומשמעותי. יחד עם זאת, בקצב התפתחות כה מהיר, אינני יודעת אם סך החסרונות גובר על סך היתרונות ומסייע בהעלמת הגבולות בין המציאות לוירטואלי, בין החברים האנושיים לחברי הרשת החברתית, בין תמונות באלבום המשפחתי לבין תמונות באלבום וירטואלי, בין היכולת להכיר  אנשים בעולם אמיתי לבין היכרותם בעולם וירטואלי. בין היכולת לכתוב את שמי בגוגל ולדעת שאני קיימת ברשת לבין היכולת שלי להשאר אנונימית ועדיין לדעת אני קיימת.

אינני יודעת גם כיצד אפעל כאשר אצטרך להתמודד עם ציר הזמן של פייסבוק. הרי הגדרתי את הפרופיל שלי כפרופיל אנמי וחסר פעילות וגם היום אין לי כל בעיה עם האנמיות הזו.

אני רק יודעת דבר אחד –

בעידן בו מדברים על הדרת נשים מהמגזר הציבורי, מבלי משים, מדברים גם על הדרת הפרטיות מהמרחב הציבורי ועם שניהם – אינני מסכימה. ובמידה ופייסבוק יכפו בנימוס את ציר הזמן עליי כמשתמשת – אדיר את שמי מהרשת החברתית וזה רק עניין של זמן עד שזו תהפוך עבורי להיסטוריה על ציר הזמן.

חומר למחשבה :

מצרפת סרטון על צעיר אוסטרי העונה לשם מקס אשר ביקש מפייסבוק פירוט של סך המידע שפייסבוק אסף עליו, וזאת בהתאם לחוקי הפייסבוק הנהוגים באירופה, וקיבל דיסק הכולל יותר מ-1,000 קבצים שחשב שמחק מהפייסבוק....